אפשר לכאורה לומר שדונלד טראמפ מאמין בדיפלומטיה אישית, אבל בעצם הוא מאמין רק בחלק השני של הביטוי – "אישית"; דיפלומטיה, כידוע, היא לא התכונה החזקה שלו, בעוד ההערצה שלו כלפי עצמו נמצאת הרבה מעל הפנטהאוז שלו בטראמפ טאואר. בין היתר, טראמפ משוכנע שהוא מנהל מו"מ בצורה הטובה ביותר שאפשר – ומכאן בטחונו שהוא יכול להשיג מיידית בשיחות אחד על אחד, את מה שאחרים לא יכולים להשיג במו"מ של חודשים ושנים.

מצויד בביטחון הזה, הציע השבוע טראמפ לנשיא אירן, חסן רוחאני, להיפגש עימו בכל עת וללא תנאים מוקדמים. הבעיה היא, שטראמפ מסרב ללמוד את הלקח משני המפגשים הבולטים הקודמים שלו בארבע עיניים: עם קים ג'ונג-און ועם ולדימיר פוטין. מנהיג קוריאה הצפונית הוציא מטראמפ חיבוק לעיני כל העולם ואת הפסקת התמרונים המשותפים עם קוריאה הדרומית, תמורת הבטחות מעורפלות שעד כה הוא מפר. ואילו את האסון שבפסגה עם פוטין ראה כל העולם בשידור חי במסיבת העיתונאים.

עד כמה שהדבר יישמע בל ייאמן, התגובה של טהרן הייתה הרבה יותר שפויה ושקולה מאשר ההצעה של טראמפ: היא פשוט דחתה אותה. האייתולות יודעים שפגישה כזאת צריך להכין היטב – וגם שקשה ביותר לדעת מה יגיד טראמפ בזמן אמת ומה יעשה לאחר מכן. אנשי מולדת השחמט יודעים לתכנן קדימה הרבה יותר טוב מאשר בעלי הקזינו הכושל.

"הנאשם נחקר שלוש פעמים ואף אחת מהחקירות לא תועדה תיעוד חזותי כנדרש... לא היה כל קושי לתעד תיעוד חזותי כמתחייב מהחוק גם את חקירות הנאשם. שני החוקרים שחקרו את הנאשם היו ערים לכך שהם חוקרים אותו בעבירת שוחד, שהיא עבירה חמורה, וידעו גם כי הוא מחייב תיעוד חזותי בחקירה על עבירה זו... במקרה זה הופרו הוראות החוק, כאשר החוקרים מודעים לחומרת החשדות ולחובת התיעוד, כאשר יש במקום אמצעים לכך, וללא כל הסבר. פשוט כך".

דבריה של שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, מיכל אגמון-גונן, בפסק הדין בעניינו של משה טטרו מוועד בנק דיסקונט (30.7.18). אכן, פשוט כך. פקד ליאור רוביסה וצוער אופיר דור שמו פס על החוק, ולא התביישו לספר את זה בבית המשפט. וזו כמובן לא הפעם הראשונה ולא העשירית וגם לא המאה שחקירות אינן מתועדות. בית המשפט המחוזי מרכז דיבר בכמה פסקי דין על "תשאולים נעלמים" בעבירות החמורות ביותר, כולל רצח. אז דיבר. המשטרה לא לומדת לקח, כי זה לא מעניין אותה וכי היא יודעת שאיש לא יעשה לה דבר.

קחו למשל את אגמון-גונן. היא הורתה להעביר את פסק דינה "לגורמי החקירה במשטרה, כדי למנוע הישנות מקרים מסוג זה". תגידי, את צוחקת עלינו? את מצפה מהחתול שיתן הוראה לחבריו שלא לטרוף עכברים? הרי מדובר פה לכל הפחות על עבירה משמעתית אם לא על עבירה פלילית. התיק הזה היה חייב לעבור למח"ש, כולל דרישה לעדכן את בית המשפט בתוצאות החקירה. אבל כאשר המפקדים של אותם חוקרים מופקרים הם אלו שנדרשים לטפל בהם, ברור שלא יקרה כלום. תיקון: אולי כן יקרה – הם יקבלו קידום.

בשנת 2008 החל אלי טביב להעביר את הבעלות בקבוצת הכדורגל הפועל כפר סבא למקורבו, גבי טווילי. במקביל העבירה הקבוצה להפועל תל אביב כמה משחקניה הבולטים. בסיומה של העונה ירדה כפר סבא מליגת העל לליגה הלאומית. טביב החל להיות מעורב בבעלות על... הפועל תל אביב, למרות שתקנון ההתאחדות אוסר על בעלות מקבילה.

בשנת 2010 הפך טביב לשותף בהפועל תל אביב, לצידו של מוני הראל. שנה לאחר מכן הם הסתכסכו וטביב הפך לבעלים היחיד. כעבור שנה היו לאוהדי הקבוצה טענות קשות נגד דרך ניהולו והם דרשו שימכור אותה. טביב נענה ועזב את תל אביב ב-2012.

בשנת 2013 היה טביב לבעלים של בית"ר ירושלים. בשנה שעברה קבע בית הדין של ההתאחדות, שהוא אינו יכול להחזיק בזכויות הניהול למשך שנתיים בשל הרשעתו בפלילים. טביב העביר לכאורה את המושכות לאלי אוחנה, אבל המשיך לשבת ביציע ולחלק הוראות בצורה גלויה. במאי השנה הוא הודיע על עזיבת הכדורגל הישראלי ועל העמדת בית"ר למכירה. נכון לעכשיו, הקבוצה לא מצליחה לאשר את תקציבה לשנה הבאה.

מי שהיה קורא בוויקיפדיה את ההיסטוריה של טביב, לא אמור היה להיות מופתע. האיש מותיר אחריו הרס בכל מקום, וזה בנוסף לעבר הפלילי שלו: התחזות, זיוף, מרמה, הפרעה לשוטר, פציעת נער, השמדת ראיות ושיבוש מהלכי משפט. וזה בנוסף לשלושה נסיונות פליליים חמורים לאיים עליו ולפגוע בו: רימון הלם, התנקשות, מטען דמה. רק בזירת הכדורגל המטורפת שלנו, איש כזה בכלל יכול להתקרב לקבוצת ספורט. ומי שלוקח אותו בתור בעלים, כדאי שייזכר באמרה: "מי שהולך לישון עם כלבים, שלא יתפלא כשיתעורר עם פשפשים".

"אותו נציג של ביאופשנס שפנה אל התובעת הציג את עצמו בשם Ryan Daniels, וציין שהוא ויתר עובדי האתר פועלים מלונדון, אנגליה. 'Ryan Daniels' מסר לתובעת שמדובר בהשקעה שצפויה לשאת רווחים של מאות אחוזים, בסיכון נמוך, וכי לצורך ביצוע ההשקעה אין צורך בכל ידע מוקדם, שכן נציגי ביאופשנס הם מומחים והם ייעצו לתובעת כיצד להשקיע". דבריה של ד"ר לויס סונסטאגרד בפתח תביעה בסך 5.4 מיליון שקל שהגישה נגד אותו אתר, שעסק באופציות בינאריות ושלטענתה נעלם יחד עם כספה.

אם החיפוש שלי בגוגל היה נכון, מדובר באשת עסקים ממדינת מינסוטה, המנהלת חברה לאביזרים לשיער ולה צוותים גם באירופה ובאסיה. גם אם טעיתי בזיהוי, התואר השלישי בו אוחזת התובעת מלמד שמדובר באדם משכיל, האמור להיות לפחות בעל התמצאות מינימלית בענייני העולם. או במילים אחרות: מישהו שצריך לדעת שאין כזה דבר "רווחים של מאות אחוזים בסיכון נמוך". אין, לא היה ולא יהיה. כללי יסוד של הכלכלה מונעים זאת: רווח גבוה פירושו סיכון גבוה, סיכון נמוך פירושו רווח נמוך. הכי ברור, הכי חד-משמעי, הכי הגיוני.

אבל הנוכלים למיניהם מצליחים שוב ושוב, כי קורבנותיהם אומרים: לי זה לא יקרה. כי יש תאוות בצע אנושית. כי יש רצון להאמין שפנטזיות מתגשמות. ובעיקר – כי כולם מסרבים ללמוד את הלקח. וכל זמן שיהיו טיפשים ותמימים, יהיו גם נוכלים וקורבנות.

שחקנים: ג'וני אובריינט, ג'רמי פרגו, אלכס טיוס, קנדריק ריי, כרם משעור, ג'ון דיברתולומיאו, אנג'לו קלניארו, מייקל רול, ג'ייק כהן, נמרוד לוי, דיאנדרה קיין, יובל זוסמן, דני אבדיה, סקוטי ווילבקין. מאמן: נבן ספאחיה. מנהל מקצועי: ניקולה ווייצ'יץ. זהו סגל קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב לעונה הקרובה. אולי יותם הלפרין יבוא, אולי כרם משעור ילך, אבל בגדול – זה המצב. בעברית פשוטה: ארבעה שחקנים ילידי ישראל, שאמורים לתפקד בעיקר כנערי פוסטר. על החוק הרוסי, המחייב שני ישראלים על המגרש, מתגברת מכבי בעזרת "מתאזרחים" – יהודים למחצה, לשליש ולרביע שמקבלים אזרחות ישראלית. ובעצם, הכל נמצא בשמה של הקבוצה: "מכבי עלית תל אביב" הפכה ל"מכבי FOX תל אביב".

יכול להיות ששמעון מזרחי, דייוויד פדרמן וחבריהם צודקים: הקהל שלהם רוצה נצחונות ולא חשוב לו מי יביא אותם. יכול גם להיות שהם מסרבים ללמוד את הלקח: הקהל רוצה קבוצה שהוא יכול להזדהות איתה, לא אוסף של שכירי חרב שאפילו את שמותיהם קשה לבטא. מכבי היא עסק מסחרי וזכותם ואף חובתם של מנהליו לעשות הכל כדי שיצליח. אבל שלא יספרו לנו על "הקבוצה של המדינה" ושלא ידברו על "גאווה ישראלית". משום שמכבי זה ראשי תיבות של: מי כאן בכלל ישראלי.

שימו לב לנתון הבא, מתוך סקר TGI שפורסם השבוע. ביוני 2017 הסתכמו שיעורי הקריאה של העיתונים (מעריב, ישראל היום, ידיעות אחרונות, הארץ וגלובס) ב-89.7%, בעוד ביוני השנה מדובר ב-79.8% בלבד. אני מניח שהסוקרים שואלים האם ראית/עיינת/קראת בעיתון, משום שלא סביר ש-80% מהישראלים ממש קוראים עיתונים. אבל לא זה העיקר, אלא הצניחה החדה בתוך שנה בלבד: 10 נקודות האחוז וירידה של 11% בקוראים/מעיינים.

התקשורת חייבת להפיק מיד את הלקח, ודומני שהוא ברור. הישראלים מאסו בעיתונים שהם יודעים מראש מה ייכתב בהם ובאיזו עמדה ינקטו. הרי כולם יודעים מה יגידו ישראל היום וידיעות אחרונות על בנימין נתניהו, וכיצד יסקרו הארץ ומקור ראשון (אגב, איפה הוא בסקר?) את ההתנחלויות וחוק הלאום. הציבור ברובו משוכנע שלתקשורת ברובה יש אג'נדות קבועות מראש, ושהיא מיישרת לפיהן לא רק את מאמרי הדעה אלא גם את הדיווח החדשותי המתיימר להיות עובדתי. ואתם יודעים מה? בגדול, הציבור צודק.

במצב כזה, הקוראים לא יבזבזו זמן וכסף. הם יפנו לחלופה של המאה ה-21: האינטרנט בכלל והרשתות החברתיות בפרט. וזו כבר סכנה אמיתית לדמוקרטיה. שיהיה ברור: העיתון הגרוע ביותר עולה בהרבה על דף הפייסבוק הטוב ביותר. בתקשורת הממוסדת יש למי לבוא בטענות (הכותבים והעורכים, שהם אנשי מקצוע, חייבים להזדהות) ויש היכן לבוא בטענות (בתי המשפט וגופי אתיקה). לעומת זאת, תנסו לזהות ולמצוא ולתבוע מישהו שהשמיץ אתכם בפייסבוק או הפיץ שמועת כזב עליכם בטוויטר.

תקשורת מקצועית וחופשית היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, משום שרק באמצעותה אנחנו יודעים מה עושים נבחרינו ויכולים לפקח על שליטינו. בלעדיה, נהיה נתונים לחסדיהם של דיסאינפורמציה ומסעות הכפשה והפחדה – ועל פיהם נקבע את עמדותינו בקלפי. לא צריך להסביר כמה זה הרסני. לכן התקשורת חייבת להסתכל על המספרים ולהבין מה היא מעוללת לעצמה, לנו ולמדינה כולה.