נסו לשאול את עצמכם: אני יהודי-ישראלי או שמא ישראלי-יהודי? יש הבדל? אם קשה לכם לענות, עצמו לרגע עין אחת וחישבו על יהדות אמריקה בימינו המשגשגים. אולי אינכם מפנימים, אבל מדובר ביהדות נכחדת ונשמדת מרצון, ובעוד כמה דורות היא תיעלם. באמריקה ייוותר ציבור דתי-חרדי שממנו ייתלשו פה ושם בנים תועים שיהפכו שוב לדור או שניים של רפורמיסטים המנסים, כהרגלם, להמציא את הגלגל.
גם ליהדות ארץ-ישראל יש בעיה עם היהודים שלה. פה זה לא ממש אמריקה ולא מלקקים גלידה כשעוברים את הגדר. אולי זה המזל שלנו שהסביבה רוויה שנאה קטלנית ליהודים ועל פני השטח ומתחתיו פצצות וחגורות נפץ ימשיכו להתפוצץ ולהזכיר לנו את יהדותנו. אפילו עפיפונים ובלונים, של משחקי ילדים, נרתמו למאבק העממי ביהודים ובלאום שלהם. למרות שזו ארץ ישראל.
בסוף השבוע שחלף הפציר תא"ל
עימאד פארס מהדרוזים לקבל את המתווה שהציע להם נתניהו ולרדת מהעץ הגבוה שעליו טיפסו ראשי עדתו באמצעות סולמות שהתקינו עבורם במחנה הציוני ובשארית פליטת השמאל. איש הצבא לשעבר ציין במפורש כי המאבק המתחולל בחברה היהודית הינו על אופן הגדרת הלאום היהודי/ישראלי ולכן אינו מעניינה של המשפחה הדרוזית בישראל. אנחנו, הוא אמר, צריכים להבטיח את קיומנו בתוך ישראל ולא לקחת צד בוויכוח מהו ומיהו וכיצד יעוצב וייראה הלאום היהודי... אולי לא דייקתי במלים, ולא במשפטים, כי אני לא משפטן, אבל זו, לדעתי, משמעות דבריו.
המאבק הישראלי התחיל בגולה הדוויה עוד במאה ה-18 בין כוחות היהדות לכוחות ההשכלה שצמחו בעיקר בגרמניה, נמשך בא"י מסוף המאה ה-19 ונסב על צביונו ודמותו של היהודי. לא מדובר ביהדות, כמובן, כי אותה לא ניתן לשבש או לנכס. אולי אנחנו פה, בתוך הכבשן הארץ-ישראלי פחות מבינים את היהדות מכלל הגויים בעולם הרחב. הם תמיד הבינו והרגישו הרבה יותר. כבר בדרכנו להר סיני זינב בנו עמלק ברפידים. כשקבלנו את התורה (נעשה ונשמע) ירדה שנאה על ההר, התפשטה כצונמי ברחבי העולם. אולי ישנם בקרבנו יהודים שעדין לא פגשו את התורה, אבל לא ניתן לומר בשיווין נפש שיש בתוכנו כאלה שלא נתקלו בשמץ או קמצוץ מאותה שנאה מיתולוגית ליהודי.
מציאות דמיונית
המאבק העיקש של הממשלה הפולנית על טיהור שמו של כל העם הפולני, גם שמץ רצחנותו - אומר דרשני. כי מה זה בכלל אכפת להם (ולכל העולם) אם הרגו יהודים, וכמה הרגו? לכל אורך סרגל ההיסטוריה זו הייתה גאווה גדולה, והכנסייה, על כל פרנסיה, פרנסה את כל הלבבות העושים במלאכה שהיום כבר אינה נחשבת קדושה. נכון, הכנסייה שרפה גם מכשפות, אולי גם צוענים חסרי בית, אבל היא לא קבעה שלא היה לכל הקבוצות הארורות כל קשר ליהדות ו/או לעכברושים. בנוסף, יהודים שחטו באביב ילדים נוצרים למען מצות הפסח שלהם. אל תשכחו, כמובן, שבסוף המאה ה-19 ילדים בני עשר עדין זחלו למחייתם בעמקי מכרות פחם באנגליה. אכזריות וסבל היו תמיד מנת חלקה של האנושות - והיהודים זכו בקי-טונות.
היה גם הרצל חוזה המדינה של סוף המאה ה–19, שהתנדב לנצר את כל היהודים בצעד ראוותני מעורר הוד בחצר הוותיקן. חבל על המאמץ – כי האפיפיור לא היה בדיוק בלפור קתולי והוא דחה בנימוס ג'סטה כבירה של חוזה המדינה. רק תארו לעצמכם מציאות דמיונית למחצה שבה הכנסייה הקתולית, לא הבנקים של ממשלת שווייץ, שולטת בכסף היהודי ומחלקת לפדופילים שלה שילומים שהגיעו ליהודים מגרמניה...
בתחילת המאה ההיא הגיעו לארץ-ישראל, מחוז טורקי ביצתי לחלוטין, בולשביקים נמלטים, שהיו גם חילונים קנאים מבית מדרשו של טרוצקי. מדובר בסוג של מהפכנים נגד הצאר ונגד יהדותם – לסירוגין ולהפך. בן-גוריון שאף להקים פה דיקטטורה של פועלים ולהתחבר איכשהו לאינטרנציונל כדי שבני הישוב הישן בבתי-הכנסת שלהם לא יטרטרו וידרדרו את המצב. הוא ניסה להיפטר מהשפעת היהודים בישוב ודומני שציפה לעזרה גם ממפלגת הלייבור. יש עוד כמה דברים נוראים שניתן לומר על ראשי השמאל בארץ לפני ואחרי שקמה מדינה, אבל אחסוך מכם עוגמת נפש. השמאל החילוני, האתאיסטי, כבר הפסיד את המערכה על ארץ ישראל - היהדות ניצחה. צריך רק להתבונן ב'הסתדרות העובדים', שפעם, בעזרת סולל-בונה וטנקים למיניהם, הקימה את המדינה, מוסדותיה וצבאה, כיצד הפכה היום למחנה כמעט ציוני, כדי להבין את המציאות.
מה למדנו מ'השמאל היהודי' בארץ ישראל? היו שם רמאים וגנבים, כמובן, אבל אלה מסרו את רוב האתנן לגזברות המפלגה. האגו התוקפני היה ציבורי, חס וחלילה לא פרטי. היה שם מנהיג מפא"יניק בשם אליעזר ליבנה שהקים לעצמו וילה מנקרת עין על מגרש של חצי דונם ו'סולק' בבושת פנים מהמפלגה. בממשלה עדין דיברו יידיש – אבל על האוטובוסים תלו שלטים – "דבר עברית, פוץ".
נגד חוקי המדינה
מדוע לדעתכם הסכימה חבורת הבולשביקים ששלטה במדינה, בסוכנות היהודית ובצבא, להכניס את המושג 'יהודית' לתוך מגילת העצמאות? ברור שסטלין והחבורה הארסית שלו במולדת השנייה כמעט בעטו פיסית בתחת של בן-גוריון, יערי וריפתין. כי מה - שוב יוצא הכלב מתוך היהודי שמעמיד פני מהפכן? אבל היו גם שיקולים של פיצויים מגרמניה ותרומות מיהדות אמריקה למרות יוליוס ואתל רוזנברג שאהבה מאוד את היבשת החדשה והשתינה בקשת על הבולשביקים במזרח. האנגלים עדין ישבו במצרים ולצרפתים הייתה השפעה מסוימת על דה-גול ולבנון. אז מה ניתן היה, לדעתכם, לנטוש כליל את הקביעה שהמדינה גם יהודית, אולי? מהקריצה של בן-גוריון – כשהציע למפלגתו להתפייס קצת ולכאורה – נעצמה לדיין עין.
אני מבקש לומר מילה גם על החינוך היהודי לאורך דורות הייאוש של הגלות. בעוד שאצל הגויים גאתה בורות ואנאלפביתיות לכדי 95% מהאנושות המוכרת, אצל היהודים היו 95% קוראים וכותבים, יודעי ספר. רבנים ומלמדים (אחד מהם היה הבעל-שם-טוב) עשו את המלאכה בשירות הקהילות. מלמדים אלה סתרו את המציאות שניסתה לחדור ל'חייד"ר שהקימו תחת כל קליפת שמים, סטרו גם סטרו כדי לזכות בתשומת לב הדרדקים בתוך עולם משתולל ומתפרע, צבטו בכך גם את לב האנושות. העם היהודי הקים וניהל לעצמו ובעצמו את מחנות האונרא של פליטיו, אלה שהעולם כה אהב להנציח לתפארתו... והיום, ברגע שרב מזוקן נכנס לכיתה של בית-ספר עממי, במדינה הדרעקמוקרטית שלנו, מיד פוצח השמאל בתרועה רועמת – הדתה, נגד חוקי המדינה!!!
כדי להמחיש, ולו בזוטות פיקנטיות, את התהום הקטלנית השוררת בין 'יהודי' ל'ישראלי' ראוי להביא דוגמית מתחום הלשון. המילה בַּטְלָן - המופיעה במילון האינטרנטי, משמעה: מי שנמנע באופן קבוע מעבודה, פעולה וכד'; עצלן. ניתן להוסיף כי בלשון הסלנג העברי המתחדש בטלן הוא טמבל, דפוק, רפה-אונים ושפוך... בלשון הקודש, שפתו של 'יהודי' – המשמעות שונה לחלוטין. זה ביטוי נשגב לאיש אשכולות הניחן במסירות נפש – אדם המבטל את עצמו, רודה באגו שלו ומרדד את עצמו במערוך עד שהפיסיות (חומריות) שלו הופכת לקרום דק ושקוף, מאכלסת אך ורק את הנשמה הגדולה שהיא חלק אלוקי ממעל. בכירי האומה היהודית, גדולי מנהיגיה, נביאיה ורבניה נחשבו בטלנים, והנערצים שבהם - אברהם יצחק ויעקב – הם המרכבה.
גם המלה מרכבה מורכבת למדי. בעברית שימושית משמעותה - כלי תחבורה פרימיטיבי מימי הסוס והחמור. בלשון הקודש מדובר ב'מעשה מרכבה' והמשמעות הינה יצירת 'כלי' שעליו ניצב הרוכב העושה בו כחפצו ולמטרותיו בלבד. המרכבה לא מכתיבה את יעדי הנסיעות ואין לה רצון משלה, אלא לשרת את בוראה. זו קבוצת אנשים (או חברה) המבטלת את עצמה מלכתחילה. דוגמה נאותה לכך: קריאת הקרב במעמד הר סיני, "נעשה ונשמע".
גם המלה 'עולם' רוויה התנצחות עקרונית בין יהודי לישראלי. אצל הישראלי ה'עולם' הוא המציאות. שאיפתו של החילוני להיות עם ככל עמי הגויים, והגויים חיים בעולם. אצל היהודי עולם נגזר מ'העלם' וכל תפקידו ל'הסתיר' כביכול ו/או להסוות את נוכחותו של הבורא בתוכנו. לפני 790 שנה התחלנו להקים פה עיר ומגדל – האם התוצאה היא בבל? הישראלי יודע – יהודי יכול לחיות ללא תורה ומצוות, ללא כשרות וללא שבת אבל אין יהדות ללא תורה ומצוות.
