בטקס החגיגי שאנו מקיימים היום מצהיר פרופסור
אלכס שטיין אמונים בפני נשיא המדינה ומצטרף אלינו - שופטי בית המשפט העליון - כשופט מן המניין.
הטקס מתקיים אחרי לילה קשה שעבר על תושבי הדרום ועוטף עזה ושעות קשות נוספות העוברות עליהם גם בבוקרו של יום זה. ליבנו איתם ואין לנו אלא לקוות כי לא ירחק היום שבו ישוב השקט לשרור בביתם שהוא הבית של כולנו.
לפני ימים אחדים בטקס שקיימנו בבית המשפט העליון לציון פרישתו של חברנו השופט
אורי שהם במלאת לו שבעים, ציינתי כי "הפסיפס האנושי המרכיב את קהילת השופטים בישראל הוא פסיפס מרהיב המשקף נאמנה את הסיפור הישראלי כולו". מינויו של פרופסור אלכס שטיין לשופט של בית המשפט העליון בישראל תורם בעיני תרומה חשובה להמשך הרכבתו של הפסיפס המרהיב הזה.
השופט שטיין נחשב לעילוי משפטי ולאחד החוקרים האקדמיים המובילים בעולם בתחומו. בעת הצגת מועמדותו לבית המשפט העליון התגורר השופט שטיין בארצות הברית ושם אף ריכז את פעילותו האקדמית. על-רקע זה היו מי שתהו אם אין מקום להעדיף על פניו איש אקדמיה אשר מתגורר ופועל בישראל. אך היו אלה בכירי האקדמיה הישראלית במשפט אשר "מקיר אל קיר" חיוו את דעתם כי אין ראוי ממנו למינוי. הם הציגו בפנינו חוות דעת נלהבות ויוצאות דופן הגומרות את ההלל על כישוריו ועל היכולות המקצועיות שלו, כמו גם על אישיותו ותכונותיו כאדם. עם מינויו הרווחנו, אפוא, משפטן מעולה וגם משפחה ישראלית שחזרה ארצה.
באומרי כי השופט שטיין תורם להמשך הרכבת הפסיפס המרהיב של שופטי ישראל המספר את הסיפור הישראלי כולו, כוונתי לכך שלצד כישוריו כמשפטן, הוא נמנה עם אחת העליות היהודיות אשר ללא ספק עיצבו וממשיכות לעצב את פניה של החברה הישראלית וכוונתי לעלייה מברית המועצות לשעבר.
השופט שטיין עלה ארצה עם משפחתו בהיותו נער כבן 16. הוא היה מעוטר כבר אז בתואר המרשים - אלוף ברית המועצות בשחמט לתלמידים עד גיל 14. נקל לתאר כמה תעצומות נפש ומאמץ נדרשו לנער הצעיר על-מנת להשתלב בחברה הישראלית, ללמוד את שפתה ואת אורחותיה ולהמשיך לרכוש בה השכלה.
השופט שטיין התמודד בהצלחה רבה עם אתגרים אלה ויעידו על כך הישגיו האקדמיים המרשימים בארץ ובעולם. הוא סיים בהצלחה ובהצטיינות את לימודי התואר הראשון והשני באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת לונדון והצטרף לסגל המרצים מן המניין של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, בה אף כיהן כסגן הדקאן. בשנת 2004 הפליג פרופסור שטיין אל מעבר לים ומסיבות אישיות נשאר שם עד שובו אלינו בימים אלה להשתקע מחדש עם משפחתו בישראל כשופט של בית המשפט העליון.
כאשר פורסמה החלטת הוועדה לבחירת שופטים בישיבתה מיום 22.2.2018 בדבר מינויו של פרופסור שטיין לבית המשפט העליון נשמעו קולות אשר ביקשו לתייג אותו ואת דעותיו ואף לנכס אותו למחנה פוליטי כזה או אחר.
אני סבורה כי טעות היא לנסות לתייג או לנכס את שופטי ישראל בענייני שפיטה למחנה כזה או אחר. שופטי ישראל אמונים על האתוס השיפוטי ומחויבים לו מראשית ימי המדינה. האתוס הזה מעוגן בהוראת סעיף 2 לחוק-יסוד: השפיטה ולפיו [ציטוט] "בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין". הוראה זו משמיעה לנו את העיקרון החשוב של עצמאות ואי-תלות שיפוטית. עקרון זה שאותו כינה הנשיא (בדימ') שמגר "נשמת השיפוט", הוא אבן היסוד בבניינה של כל רשות שופטת במדינה דמוקרטית. הוא המצפן המנווט את דרכה של הרשות השופטת, אשר יש מי שמדמים אותה לספינה, והוא המבטיח כי דבר לא יסיט אותה מנתיבה.
ומנין לי הביטחון כי השופט שטיין מחויב לאתוס הזה וכן לערכי היסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית? על-מנת להשיב על שאלה זו אני מבקשת לקרוא לכם, בהסכמתו של השופט שטיין, דברים מרגשים שכתב בבקשה שהגיש כמועמד להתמנות לבית המשפט העליון בישראל, וכך כתב: "כמי שגדל כיהודי בברית המועצות אני יודע אפליה מהי ומהו ערך השוויון. כמי שחווה סכנת חיים, אני מאמין שחיי אדם הם ערך עליון שעליו יש להגן בכל מחיר. בהיותי אב לבן עם צרכים מיוחדים למדתי כמה חשוב להבין, לקבל ולכבד את האחרת והאחר".
והדברים מדברים בעדם.
למותר לציין כי אין בדעתי להיכנס היום לסוגיות אשר תלויות ועומדות בהליכים כאלה ואחרים שהוגשו לאחרונה לבית המשפ. אולם על-רקע ההתדרדרות הנמשכת של השיח הציבורי והשימוש בטרמינולוגיות מטרידות הלקוחות מתחומים של אסונות טבע ועימותים עוינים, חשוב לומר בקול צלול ורם כי על-פי הצהרת האמונים של שופטי ישראל - אותה הצהיר זה עתה השופט שטיין - אנו השופטים מחויבים למלא את תפקידנו ללא מורא וללא משוא פנים. כך אנו עושים וכך נמשיך לעשות.
עוד חשוב לומר כי הצהרת האמונים הזו נגזרת מן העיקרון של עצמאות ואי-תלות שאותו הזכרתי ולפיו כשופטים אין עלינו בענייני שפיטה מרות זולת מרותו של הדין. אני מאמינה כי עיקרון זה והחובה המוטלת עלינו כשופטים להגן על ערכי יסוד ועל זכויות אדם, מציידים אותנו בַּכלים ובַחוסן הנדרשים על-מנת לעמוד איתן מול כל האתגרים הניצבים לפתחנו בעת הזו.
כשלעצמי, השיח שבו אני מבקשת להתמיד ולדבוק הוא שיח מכבד, ממלכתי ומאחד. בעיניי מחויבים בכך כל מי שממלאים תפקיד ברשויות השלטון וזאת בהיותנו משרתי הציבור ונאמניו.
בהקשר זה ראוי להזכיר כי אנו מצויים בשלהי חודש אב ובפתחו של חודש אלול. בחודש אב חרבו שני בתי המקדש, וחודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות, המסמל את חשבון הנפש.
סמיכות זו בין אב לאלול, יש בה בעיניי סמליות רבה. חז"ל לימדו אותנו כי החורבן לא נגרם על-ידי גורמים חיצוניים אלא היה - בעיקר בימי בית שני - תוצאה של פילוג ושנאת חינם. יפים לעניין זה הדברים המופנים על-פי סיפור האגדה אל נְבוּזַרְאֲדָן שהחריב את הבית הראשון וביקש להתהדר כי הצליח לעשות כן בזכות כוחו ועוצם ידו. יצאה בת קול ואמרה לו: "עַם הָרוּג הָרַגְתָּ, הֵיכָל שָׂרוּף שָׂרַפְתָּ, קֶמַח טָחוּן טָחַנְתָּ".
אכן, האחדות והלכידות החברתית הם סוד כוחו של עם ישראל מאז ומעולם ומבחינה היסטורית, האחדות בעם ישראל, גם אם לוותה במחלוקות, הולידה שגשוג מדיני וכלכלי ואילו השסעים והפילוג המיטו חורבן.
החתירה ללכידות ולאחדות בעם ישראל אין משמעה בשום אופן השתקת מגוון הדעות הקיים אצלנו. עמד על כך הרב קוק בכתביו באומרו: "אילו היו כל בני
האדם שווים זה לזה בהֵלֵך רוחם... היה העולם נחסר דעות, כיוונים ורעיונות שונים ומפרים". רוצה לומר: דעות שונות ואפילו מחלוקות - כן - אך זאת תוך הקפדה ושמירה על שיח ענייני ומכבד ועל הרצון אשר אני מקווה ומאמינה כי הוא משותף לכולנו - שלא לפגוע באחדותו של עם ישראל.
פתחתי בכך שמערכת בתי המשפט בישראל ושופטיה הם פסיפס מרהיב המשקף נאמנה את הסיפור הישראלי. אין לי ספק כי הרקע המקצועי והאישי שמביא עמו השופט שטיין הם חלק מאותו הסיפור ואין לי ספק כי מינויו יעשיר את ההרכב האנושי והמגוון שבו מתברכת מערכת בתי המשפט שלנו.
בשמי, בשם שופטי בית המשפט העליון ובשם כל שופטי ישראל אני מבקשת לברך אותך השופט שטיין בברכה חמה עם הצטרפותך לשורותינו ולאחל לך הצלחה רבה במילוי תפקידך. כמו-כן אני מבקשת לבטא הערכה ותודה לרעייתך ולבני משפחתך היקרים התומכים בך והעומדים לצידך.
עלה והצלח.
