עזה - מחזה האבסורד

ניתוח המצב בעזה, שמביא ידלין בגיליון 1078 של "מבט על" הוא שילוב של המובן מאליו עם שימוש בנאלי במונחים מקובלים בברנז'ה, שאין בהם בשורה. נקודת המוצא הסמויה (מעט) של ידלין, היא פתרון שתי המדינות, או אבו-מאזן במרכז. פתרון זה אינו מתאים לישראל ואינו מתאים לחמאס ולכן איננו רלוונטי למצב הקיים. החמאס אינו מורתע מישראל בעקבות תוצאות "צוק איתן" והמבצעים שקדמו לו. אם נוצרה הרתעה מוגבלת וזמנית, היא פגה מזמן, בעקבות ההתנהלות הרופסת מול טרור העפיפונים והבלונים, ומול התגובות העוצמתיות יותר שהפעיל חמאס נגד ניסיונות ישראל לטפל בטרור החדש. אין הרתעה במונחים של חמאס, מפני שקיום הארגון מושתת על פעילות צבאית בעצימות משתנה נגד ישראל. זאת הוא מקיים ברציפות באמצעים שונים, וכאשר נסגרת בפניו דלת, הוא שב ומגיח מבעד לחלון.
כל עוד לא נפנים נתון יסודי זה, לא נצליח לרסן את החמאס ולא כל שכן להכריעו או לשנות את דפוסי התנהגותו. התנהלות חמאס אינה תלויה בקיומה של הרשפ"ת אלא במידה שזו מעבירה לו כספים שבהם הוא משתמש כראות עיניו. חמאס בנה לעצמו מערכת קשרים בינלאומית רחבה למדי, רובה עם מדינות עויינות או בלתי-ידידותיות, ובכללן: קטר, אירן, טורקיה, חיזבאללה בלבנון ומדינות עוינות בדרום אמריקה מסוגה של ונצואלה. מערכת קשרים זו מושתתת על נציגויות חוץ גלויות וסמויות שמקיימות את הקשרים השוטפים במקומות מושבן וממשיכות לנסות ולהרחיבם ככל האפשר.
מלבד כספי הרשפ"ת - שעליהם הטיל אבו-מאזן הגבלות קשות בתקופה האחרונה, במטרה לרסן ולמשמע את חמאס - מוברחים לרצועה כספים ממקורות חיצוניים נוספים, שאת הגעתם אין ישראל בולמת כהלכה. כמו-כן, מתקבל סיוע רשמי ובלתי רשמי באמצעות אונרא - ארגון הפליטים המיוחד לפליטים הפלשתינים. בקיצוץ כספים אלה התחיל ממשל טראמפ לטפל לאחרונה וכבר מורשת השפעתם של מהלכים אלה. לא מן הנמנע שאם ישללו כליל הכספים האמריקנים מאונרא, תמלא אירופה את מקום ארה"ב במימון פעולת הארגון; ישראל חייבת לא לאפשר זאת. נשק וכסף הם שני סמי החיים שמקיימים את חמאס ואת אירגוני המשנה המיליטנטיים ברצועה. כל עוד לא תטפל ישראל ביד קשה בשני "זרמי חיים" אלה - לא תחליש מספיק את חמאס וגם לא תרתיע אותו.
מה שעשוי להרתיע את חמאס, הוא איום קיומי ריאלי עליו ועל שלטונו ברצועה. איום קיומי ראלי כולל - מלבד עצירת מקורות האספקה החיוניים, איום נוסף וחמור יותר על הנהגת הארגון - ההנהגה המרכזית לפחות עד רמת ההנהגות ה"מחוזיות" (אזוריות). ישראל מורתעת מהפעלת איום כזה הרתעה פוליטית ע"י הקהילה האירופית והרתעה צבאית ע"י חמאס עצמו. בהסכמתה להיות מורתעת, גוזרת ישראל את דינה למלחמת התשה בעוצמות משתנות לאורך גבול עוטף עזה בשילוב עם איום פוטנציאלי של הפיכה חמאסית באיו"ש בעקבות או ערב הסתלקותו של אבו מאזן מהזירה - אפשרות ריאלית מאוד בשנים הקרובות. בשורה זו רעה במיוחד ליישובי עוטף עזה, מפני שבכל עימות עם חמאס ושותפיו, יהיו הם "בשר התותחים" הקבוע שלו. אור ירוק (או מטריה פוליטית) אמריקני לישראל שיאפשר להוסיף למשוואת הלחץ על חמאס חיסול שיטתי של המנהיגות הצבאית והמדינית שלו ושל שותפיו, בשילוב עם הפסקת התמיכה לאונרא ובלימה משותפת של גורמים בינלאומיים אחרים, בראש וראשונה של קטר - עשויים לשנות את המאזן ואת דרך החשיבה של חמאס. מאחר שמשפט הקיום של חמאס הוא התיזה שביטול תוצאות ה"נכבה" ייתכן רק בדרכים צבאיות, יצטרך הארגון לחפש לעצמו "מוטו" חדש שיצדיק את קיומו, אם ייאלץ לוותר על השימוש בכוח.
רק כאשר יעמוד באמת ובתמים מול החלופה: שינוי או חיסול פיסי, ייתכן שינוי. ישראל צריכה להביאו לשם ולארגן את המהלכים הדרושים לכך . אני רואה רק "מוטו" אפשרי אחד כזה: שלטון אזרחי - חמאסי או אחר - ברצועת עזה, תוך שינוי מעמדו של חבל ארץ זה. שינוי יהיה חייב לכלול שיקום ופתיחת אופציות אזרחיות לתושבים בפיקוח ישראלי ובינלאומי, לפחות לפרק זמן של עשור. כישלון ניסיון כזה חייב להסתיים בהעברת השליטה על הרצועה למצרים או בהגירה המונית של העזתים למדינות אחרות. הנחה זו חייבת להיות מודעת היטב לתושבי הרצועה, ועלינו להיערך להתנגדות אירופית חריפה כלפיה.
ישראל אינה מעוניינת להחזיר את עזה לשלטון הרשפ"ת - לא מבחינה פוליטית ולא מבחינת המהלכים הדרושים למימוש הדבר - כיבוש הרצועה ע"י צה"ל וניקויה מחמאס ומאירגוני הסירוב - כל עוד לא מושג יעד זה, ימשיך החמאס לפעול כשעינו האחת פוזלת לעבר המשך הלחימה בישראל והשנייה לעבר שיפור יכולותיו הצבאיות, בין היתר ע"י השגת שליטה באמצעים שיגוונו את האתגרים שהוא מסוגל להעמיד בפנינו. שיפור היכולות הצבאיות והמשך הלחימה האקטיבית, משרתים את תביעתו לשליטה גם באיו"ש ומגבירים את הסתברות הפיכתה לאיום ממשי.
הדרכים הפתוחות בפני ישראל להגביר את הלחץ על חמאס, מלבד אלה שהפעילה בשלושת המבצעים האחרונים הסמי-מוצלחים, הן: מול הנהגת חמאס ואירגוני הסירוב - טרור נגדי ורדיפה מתמדת. מול האוכלוסייה העזתית - מסע הסברה המכוון לשינוי תובנות ועמדות של האוכלוסייה. מצד אחד הבהרה שכל עוד החמאס שולט בשטח, לא יוטב מצבם האזרחי וכל עוד הם מסייעים בידי החמאס, תראה ישראל בהם שותפים למהלכיו נגדה ותגיב בהתאם. מצד שני אמירה מפורשת, שסילוק החמאס ע"י האוכלוסייה האזרחית והקמת נציגות אזרחית חלופית, שתתחייב להפסקת אש כוללת ללא הגבלת זמן, יובילו לפתיחת הרצועה לעולם ולשיקומה הכלכלי.
"הודנה" זמנית עם חמאס היא בגדר אקמול לחולה אנוש. לא ניתן לסמוך עליה וישראל בכלל ועוטף עזה בפרט יישארו בני-ערובה בידי חמאס לגחמותיו האנטי-ישראליות, או להוראות הגורמים התומכים בו ומפעילים אותו בשלט-רחוק.
דיון ברצועה ובמצב שהשתרר בה בחודשים האחרונים, אינו יכול להסתיים מבלי לבחון את משמעות טרור-האש של הבלונים והעפיפונים, הנזקים שהסב, ההשפעות המורליות שלו והאיום הרחב יותר הנשקף ממנו לכלל המרחב הישראלי. כלי הטייס הקלים מן האוויר והזולים, הופכים במספרים גדולים לנשק אפקטיבי. זה אולי אינו נשק מדויק אבל קל לייצרו ולהפעילו במספרים גדולים, ובכך כבר אין ספק. אוזלת היד הצה"לית איפשרה לחמאס להוכיח זאת הלכה למעשה. אין לי שום הסבר רציונלי לשאלה מדוע לא הופלו מרבית הבלונים באש צלפים עוד בהיותם מעל לשטח הרצועה. ניקוב בלון בכדור אחד מסיים את הפרשה. גם כאשר משגרים אגד של בלונים, קל לגרום להם נזק שינחית אותם בתוך שטח הרצועה או בטווח קצר מאוד מהגבול. גם העפיפונים אינם חסינים לירי מדויק, בין אם הוא מכוון לנקודת החיבור של הקורות הראשיות של העפיפון ובין אם לזנב הבוער שלו. בארסנל האזרחי העולמי קיימים כיום רחפנים קטנים וזולים שניתן להשתמש בהם להפלת רוב העפיפונים המשוגרים מהרצועה. בשורה פחות מעודדת, היא שהעובדה שישראל לא עשתה זאת, אין פרושה שהחמאס לא ישתמש בהם בדרכו היזמית...
משחקי האבסורד המתנהלים כיום בין ישראל, ארה"ב, הנציג הרוסי מטעם האו"ם, מצרים, אונרא ושחקנים נוספים - שחלקם שמנסים לעזור ואחרים מנסים לשבש יוזמות אלה - הם "משחקי פיג'מה"; אין בהם ממש ותכלית, רק מראית עין זמנית. כל סיבוב מול עזה שלא הכריע את חמאס ("צעדת השיבה" היא סיבוב בפני עצמו, וטרור האש שבו כשלנו מול חמאס, הוא סבב נפרד), מחולל מיד את התמריצים והתהליכים שהם יסוד לסיבוב הבא. כך היה וכך יהיה, כל עוד לא משתנים יסודות המציאות בשטח. החמאס טוב בהרבה מאתנו בספיגת אבדות ללא תכלית. בשעה שאצלנו מחוקקים חוקים בלתי-מציאותיים של מלחמה בצרכני שירותי הזנות כי זה "תקין פוליטית" בעוד הדרום בוער, אצלם שולחים את הצעירים אחר-כבוד וללא סייג, לפגוש את 72 הבתולות המובטחות בממלכת הנצח, באמצעות אלימות אנטי-ישראלית. בל נדחוף או נתפתה שוב לעימות במסלול בו יודעים הם לפעול לא פחות טוב מאתנו. עקרונות המלחמה (למי שעוד זוכר אותם) קובעים שיש לאתר את נקודות החולשה של האויב ולתקוף אותו שם, או לרכז מאמצים וכך לייצר אצלו חולשות-יחסיות מקומיות. אצלנו מנהלים את הלחימה במקום שבו נוח לרמטכ"ל מבחינה מוסרית לנהל אותה - זו "פוליטיקה" צבאית רעה במקום מצביאות אפקטיבית.
היעד של ישראל צריך להיות הכרעת החמאס (נטרול צבאי) ושבירת הרצון של תושבי הרצועה להמשיך בשחיקה הכוחנית. בִחרו איזו שיטה שתבחרו ובלבד שתשרת את המטרה הנכונה ביעילות המרבית, ובראש וראשונה תחזיר את אנשינו הביתה - אך לא בכל מחיר.