א. "שידורי המהפכה"

המחפשים סיבה לסגור/להפריט את גלי צה"ל, המתיימרים להיות "שידורי צבא הגנה לישראל" - יכולים למצוא המון דקות שידור מאז שעלה לדיון סופי חוק הלאום, שאין צודק ממנו, למרות לשונו החיוורת. כלומר, לו חוקקתי אותו, הריבונות היהודית על מדינת ישראל הייתה מודגשת בו עוד יותר.

הרדיו "הצבאי" הפך לבימת הסתה נגד החוק. כלומר, נגד הכנסת ונגד הממשלה, כמו שאר ערוצי התקשורת האלקטרונית. "שודדי המיקרופון הציבורי פימפמו נגד חוק הלאום, ללא שום איזון, [ללא] אתיקה, [ללא] אינטגריטי" - כתב מנחם רהט במאמרו, "שידורי המהפכה" באתר החדשות מחלקה ראשונה.

ורהט ממשיך: "סופו של דבר אושר החוק ברוב מכובד... העובדה שחוק יסוד הלאום עבר כל כך הרבה דיונים וגלגולים, בהליך שהוא מופת לדמוקרטיה פרלמנטרית משובחת (ההדגשה שלי - אב"ץ), אינה משכנעת את זרזירי התקשורת הישראלית. הם ממשיכים לפמפם נגד החוק ולנהל נגדו קרבות מאסף עקרים. שידורי המהפכה... נגד הדמוקרטיה ונגד החלטה לגיטימית של בית המחוקקים... עבדו השבוע שעות נוספות, כאילו אין לו שום תמיכה - לא ציבורית ולא פרלמנטרית ... השדרים שהשתלטו על המיקרופון הפכו אותו לשופר תעמולה בנוסח סובייטי, חד-צדדי. את חובתם ליושרה ולאמת, הם קברו מזמן בשדות הפייק ניוז".

ב. בעברית קלה

כשגלי עלייה הציפו את ארצנו, ואלפי יהודים היו כאן מבלי לדעת עברית, היו חדשות בעברית קלה ואפילו עיתונים לעולים.

למי שלא הבינו בתוך ים המלים והתעמולה מה הייתה מטרת ההפגנה של ערביי ישראל (שהצטרפו אליהם פעילי שמאל), דאגו המארגנים, שיונפו בה, בשם השוויון כמובן, דגלי אש"ף, ויוכרז בקול רם וברור, "בדם ובאש נפדה את פלשתין".

כך, גם קשי-ההבנה בינינו יקלטו (?) את המסר - ההפגנה נועדה לערער על יהדותה של המדינה, שנקבעה בהכרזת העצמאות ובחוק יסוד: הלאום.

ג. הופיע

הג'יהאד של סאדאת, ספרו של שמעון מנדס, עמיתי המזרחן, הופיע זה עתה במהדורה אנגלית בהוצאת Archway האמריקנית. הוצאת הספר באנגלית הייתה מאמץ כביר של מנדס. יש לה חשיבות רבה כיוון שהספר של מנדס הנו קול אחר באוקיינוס הספרות והמאמרים על המחדל המודיעיני במלחמת יום הכיפורים.

מנדס מנתח את האסטרטגיה המצרית, שעיצב אנוור סאדאת למלחמת יום הכיפורים, וקובע במסגרתה את ההונאה. רבים במערכת המודיעין שלנו (אם לא כולם) מתנגדים לדעתו, שד"ר אשרף מרוואן, חתנו של גמאל של עבדאלנאצר, היה סוכן מצרי, שהושתל בקרבנו, כדי לאושש את ההונאה המצרית.

לצערי, את הג'יהאד של סאדאת האמריקני ניתן לרכוש רק באמצעות אמזון.

ד. צריכים תמורה

רא"ל גדי איזנקוט עומד לסיים את כהונתו כרמטכ"ל, ושאלה גדולה איך ייראה בראייה היסטורית, מעבר לפוליטיזציה המוגזמת, שהזריק לצבא.

כעת המדובר בארבעה מועמדים להחליף את איזנקוט - תלוי בהחלטת אביגדור ליברמן, שר הביטחון: אלוף אביב כוכבי, אלוף יאיר גולן, אלוף ניצן אלון ואלוף אייל זמיר. אף אחד מהם אינו מבטיח רפורמה בצבא, שנרדם מזמן בשמירה על ביטחוננו. יתר על כן, שניים מהם - גולן ואלון - מסובכים באמירות ובמעשים פוליטיים; ואני מקווה, שלא ייבחרו.

אם רוצים שינוי בצבאנו - המועמד הבטוח לעשות זאת אינו מוזכר, כי הוא טייס קרב: אלוף אמיר אשל, שפיקד עד לא-מכבר על חיל-האוויר. למרות הניסיון המר עם דן חלוץ, אשל הוא המועמד הראוי לחולל תמורה בצבאנו. האם יהיה למחליטים האומץ לעשות צעד כזה?

ה. מחדל בהסברה

במלחמתנו נגד חמאס הפסידה ישראל שוב בזירת ההסברה. לדעת סא"ל (מיל') ד"ר רפאל בוכניק-חן, שהיה בכיר במודיעין, זה נובע כיוון שהקול הישראלי אינו נשמע בערבית, והזירה נשלטת על-ידי אלג'זירה ועל-ידי הרדיו והטלוויזיה הפלשתינים, שמוצפים בתעמולה אנטי-ישראלית.

אחרי מבצע עופרת יצוקה ואחרי מבצע צוק איתן הצביע מבקר המדינה על הבעיה, אך כנראה, לא נעשה הרבה בנושא. בוכניק-חן פרסם את ניתוחו במסגרת מרכז בגין-סאדאת באוניברסיטת בר-אילן.

לדבריו, ניצח חמאס בקרב התעמולה, והצליח להפנות את תשומת לב העולם למסכנותם של תושבי עזה, שכביכול מדוכאים על-ידי הכיבוש הישראלי, שמפעיל צלפים נגד "מפגינים אזרחיים שוחרי שלום", כולל ילדים. הדימוי הזה, שהפיץ חמאס, שולט בדיווחי התקשורת, ועיצב את התגובה הבינלאומית לנעשה בעזה ובעוטף עזה.

לדברי בוכניק-חן, חוסר-האונים הישראלי בזירת ההסברה משקף הזנחה ישראלית רבת שנים של זירה חשובה במלחמה המודרנית. וזה לא רק בתחום ההסברה, אלא גם בלוחמה פסיכולוגית, המהווה מכפיל-כוח במלחמה. זה נובע כיוון שאין למדינת ישראל ערוץ תקשורת בערבית, שיתמודד עם תעמולת חמאס ועם תעמולת הרשות הפלשתינית. ישראל העבירה את תגובתה למישור התקשורת החברתית - כמו פייסבוק וטוויטר, ועומד לרשותה רק שידור ציבורי מועט בערבית. כתוצאה מכך נאלצים מעט המומחים הישראלים, שיודעים ערבית, להופיע בטלוויזיה של אלג'זירה, כדי להעביר את המסרים הישראלים. וכידוע, הטלוויזיה הקטרית עוינת מאוד בלשון המעטה לישראל.

בעוד שלפלשתינים יש די אנשי הסברה, שיכולים להתראיין בעברית, אין כמעט בכירים ישראלים, שדוברים ערבית, ויכולים להתראיין ברדיו ובטלוויזיה. כתוצאה מכך, מסתמכים אמצעי התקשורת הערביים על תרגום דבריהם, שלרוב מסרסם.