ירושלים במלחמה

הקרב על ירושלים בתשכ"ז (1967) תיקן במובנים מסוימים כשלים מתש"ח (1948), והיה לסמלה של מלחמת ששת הימים. "היכרות כלשהי עם המלחמה בירושלים בתש"ח חיונית להבנת האירוע המכונן שהתחולל בעיר ובסביבותיה בתשכ"ז..." - קובע גדעון אביטל-אפשטיין, ובצדק¹. ובהמשך - "המערכה הכבדה הותירה חשבונות פתוחים, הולידה בכייה לדורות ועיצבה כעסים, תשוקות ומאוויים, שייחלו לגאול, וקמו לתחייה ביוני 1967"².

גדעון אביטל-אפשטיין נטל על עצמו משימה כבירה לתעד את המלחמה לאחר כחצי יובל שנים. הוא הקדיש שלוש שנים למטלה, אך ספרו המקיף מרשים ובעייתי.

ראשית, הספר דורש עורך רציני, שיעשה מה שעורך מיומן אמור לעשות: לשפר את כתב-היד, ולעשותו ידידותי לקורא. הספר של אביטל-אפשטיין כבד תרתי משמע ומשופע בפרטים, שלפעמים רבות מעיקים על הקורא. למעשה, יש כאן ארבעה ספרים ויותר, שנכרכו יחדיו: סקירה על ירושלים בחמישים השנה הראשונות של המאה העשרים (משימה כבירה, שיכולה למלא ספר לבדה); לחימת חטיבת-מחוז 16, החטיבה הירושלמית; לחימת חטיבת מילואי השריון 10 הראל; ולחימת חטיבת מילואי הצנחנים 55 חוד החנית. בנוסף, הקדיש אביטל-אפשטיין פרקים ללחימת חטיבה 4 קרייתי בגב ההר (חלק חמישי) ולפעילות חיל-האוויר בירושלים (וחלק שביעי). איחוי הספרים יחדיו יצר בעיה, גם מפני שרמתם אינה אחידה.

שנית, לספר דרוש מאוד עורך לשוני - גם כדי שיאחדו לחטיבה אחת. שלישית, מישהו היה צריך לקצץ בנטיעות, ולהגביל את המחבר, שהתפרס לכל הכיוונים, והתבדר, במקום להתרכז. שפע הנתונים עומד לרעת המחבר והקורא.

ראוי לציין את שפע המפות הצבעוניות של ההיערכות ושל הקרבות, שמלווה את הספר, שמצטרף לאוסף תמונות עשיר ויפה מהמלחמה.

"הפסדנו"

הרבה מאוד דם רע נשפך בקרבות בין גיבורי הקרב על ירושלים - אלוף עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז; אל"ם אורי בן-ארי, מח"ט 10; אל"ם אליעזר אמיתי, מח"ט 16; ואל"ם מרדכי גור, מח"ט 55. בעיקר, קבלו אמיתי ובן-ארי על קיפוח יחידותיהם בתהילת שחרור ירושלים. קצת אחרי המלחמה סיפר בן-ארי, כינס נרקיס מסיבת עיתונאים, וביקש משלושת המח"טים שלו לספר במשך 15-10 דקות את סיפור לחימת חטיבותיהם. בן-ארי, הייקה, ואמיתי, הצבר, צייתו לפקודתו, וקיצרו; וגור דיבר יותר מחצי שעה. "אז הבנתי", הסביר בן-ארי לצבי דהב, אחד המג"דים שלו, "שבמלחמה על ירושלים הפסדנו"³.

אביטל-אפשטיין מציג אומנם את לחימת החטיבות (ומגיע לו יישר כוח על שניסה להביא את כל היחידות, שהשתתפו במערכה על ירושלים), אך מטבע הדברים, מוקדש חלק ניכר מהספר ללחימת הצנחנים בירושלים. המחבר ירד לפעמים לרמת החייל הבודד, וכשהגיע לחלל מלחמה, ניסה לצייר קווים לזכרו. ברור, שהסיקור לא יכול להיות שווה ואחיד כיוון שיש חללים שהספיקו לעשות הרבה, והותירו אחריהם מורשת.

האם היה צריך לתאר זאת כך? נראה לי, שהגישה הפרטנית הפריעה לספר. לדעתי, זה לא היה אמור להיות ספר מורשת קרב ולא ספר זיכרון, אלא ספר היסטוריה צבאית. מבחינת העריכה - חשוב, שיש לספר אינדקס. עם כל הרבה שמות יכול הקורא ללכת לאיבוד. חיפשתי בו שם של חבר, שלחם ונפצע בצנחנים, והוא שובש. חבר אחר, שגם לחם בצנחנים, אינו מוזכר כלל.

פגם קשה בספר הוא שמראי-המקום אינם נמצאים בו, אלא באתר המחשב של אתר הזיכרון בגבעת התחמושת. לקורא זה לא יפריע, אך למי שרוצה להעמיק, זו בעיה.

גל ביקורת

הספר של אביטל-אפשטיין הניב גל של ביקורת. קשה להבין על מה רגשו המבקרים. ברור, שהעלאת קורות המלחמה על הכתב בספר כביכול רשמי של אתר גבעת התחמושת מעוררת מדנים וקרבות אגו בין אנשים ובין יחידות⁴.

יש לי שתי הערות לגבי מה שכתב אביטל-אפשטיין. ראשית, הוא לא הזכיר את הסיפור העסיסי של לוחמי פלוגה ב' בגדוד חי"ר 163 בחטיבה 16, שטוענים באותות, במופתים ובצילומים, שהגיעו לכותל לפני הצנחנים. את סיפורם הביא אורי מילשטיין, עמיתי, ועורר גל הלם רציני - כולל ביקורת של אנשי חטיבה 16, שמפקפקים בסיפור⁵.

סוגיה אחרת קשורה לסקירה ההיסטורית. של סוגיית ירושלים למן תש"ח. בסקירתו חסרה התייחסות לעובדה חשובה ביותר, לדעתי, והיא הכנות צבאנו לכיבוש העיר העתיקה באוגוסט 1961. חטיבת הצנחנים 35 בפיקודו של אל"ם אלי זעירא וחטיבה 1 גולני בפיקודו של אל"ם מרדכי גור נערכו במשך כמה שבועות בקיץ 1961 לפרוץ לעיר העתיקה. המבצע לא אושר, והיחידות חזרו לשגרה.

להיערכות היו כמה משמעויות. הירדנים קלטו אותה, והפיקו ממנה לקחים. כתוצאה מכך ביצרו בשנות השישים את מערכיהם בצפון ירושלים, שהגנו על דרך השיירה להר הצופים ועל שיח׳ ג׳ראח. הדבר חייב את צבאנו לשנות את תוכניתו לחבור בעת חרום להר הצופים⁶, במקום ללכת להר היישר דרך שיח׳ ג׳ראח, נקבע בתוכנית החדשה מעקף דרומי: מחוות הלימוד בדרום העיר לארמון הנציב, וממנו לגבעת האנטנה ולהר הצופים⁷.

הכוננות בקיץ 1961 משויכת בספר בטעות⁸ לשנת 1962. אלוף הרב שלמה גורן, אז הרב הראשי לצה"ל, סיפר עליה בזיכרונותיו, השמורים בארכיון צה"ל. לדבריו, הבטיח לגור, שייכנסו יחד לעיר העתיקה⁹. רק היות גור מח"ט, שהיה אמור לשחרר את ירושלים ב-1961, מסבירה את הבטחת הרב גורן.

לכאורה, היה הר הצופים הסיבה הישראלית למלחמה (קאזוס בלי), והירדנים ידעו זאת היטב. מאז נותק ההר בתש"ח הייתה השיירה, שעלתה להר הצופים בחסות האו"ם, מוקד למתיחות מתחדשת עם ירדן; והיה חשש, שהירדנים לא ייתנו לה לעבור. הרבה תוכניות עובדו למקרה כזה - גם בתשכ"ז. למרות שההר נותר מנותק, במלחמת ששת הימים, לא פרץ צבאנו להר הצופים. כוח מתוגבר של יחידת מצוף 247 בפיקודו של סא"ל מנחם שרפמן, "מלך ההר", שהחזיקה את הר הצופים, שחררה את עצמה. כוחות חטיבה 16 בסיוע פלוגת הטנקים הירושלמית נעו במעקף הדרומי, אך בניגוד לתוכניות, אחרי שחרור ארמון הנציב, לא עלו אל גבעת האנטנה, אלא הלכו דרומה לכיוון רמת רחל, בית-לחם ומשם לחברון - כנראה, במרוץ מול פיקוד הדרום.

בתמונה הכוללת ניצל צבאנו את ההזדמנות לתקן את כשלי תש"ח, והיו לא-מעטים, שרצו ליזום. לכן, מלכתחילה הייתה המלחמה על ירושלים בעיה רצינית ביחסי ציבור - מנרקיס, אלוף פיקוד המרכז, ועד לגור, מח"ט 55.

אביטל-אפשטיין סקר את תוכניות המלחמה הישראליות בגזרת ירדן ובגזרת ירושלים - למן תחילת שנות החמישים, שבהן פעל "צוות (יוסף) נבו" - 'בני יעקב', 'לביא', 'עכן' ו'בני אור', שהייתה מסד למלחמת ששת הימים¹⁰. עבודת המטה הייתה מפורטת, אך כשהגיע זמן האמת, המערכה על ירושלים נראתה כאלתור גדול, שניהלו ממשלת ישראל, המטכ"ל ופיקוד המרכז. בבסיסו הייתה התקווה, שירדן תסתפק בהפנת מלחמה, ולא תילחם. והיו מי שרצו לנצל את השעה לתקן את עיוותי תש"ח.

דרושה עבודה

עבודתו המקיפה של אביטל-אפשטיין אינה סוף-פסוק בתיעוד המערכה על ירושלים. למרות גודלה, היא דורשת הרחבות, וכל עוצבה ראויה לספר משל עצמה - עניין שכנראה לא ייעשה. הצנחנים ניכסו לעצמם בתודעה הציבורית את שחרור ירושלים, וזה עוול לשאר העוצבות, שלחמו. זה נובע, בעיקר, כיוון שהצנחנים עסקו בהנצחתם, ושאר העוצבות כמעט שלא פעלו בנדון. זה עוד אישוש לטענתי, שהיוזם בתחום הזיכרון והמורשת - מצליח.

חוברת של מפקדת קצין חינוך ראשי מתארת את לחימת חטיבה 10 בקרב על ירושלים ואל תל אלפול¹¹. לעומתה זאת, עשתה חטיבה 55 לא מעט להנציח את עצמה בכתב - בספרים, שכתבו אנשיה¹², וספרים שנכתבו עליהם. החטיבה הירושלמית סובלת מחוסר חמור בסיקור לחימתה - חוץ מעבודתו החשובה של יוסי לנגוצקי, מ"פ הסיור דאז, שתיעד את המערכה על ירושלים במצגת, שמלווה את הרצאותיו.