המלחמה בין משטר אסד בסוריה לבין ההתקוממות נגדו, הסונית-ערבית בעיקרה, שהחלה במארס 2011, נמצאת כעת בשלביה הסופיים. מובלעות המורדים העצמאיות האחרונות במחוזות דרעא וקוניטרה חדלו להתקיים. נכון לעכשיו, המרד ממשיך להתקיים רק בשני אזורים במדינה, וגם בהם המורדים מצליחים להחזיק מעמד רק משום שכוחות חיצוניים תומכים בנוכחותם שם. שני אזורים אלו הם הבסיס האמריקני בעיר תנף והשטחים שסביבו, ואזור הנמצא בשליטה טורקית ומשתרע מג'רבלוס שעל גבול סוריה-טורקיה, כולל אזור עפרין ממערב, ועד מחוז אידליב מדרום.
קיומן ארוך הטווח של מובלעות אלו רחוק מלהיות בטוח. אולם בכל מקרה, הן מייצגות שינוי במלחמת האזרחים, בו לוחמי המורדים כבר אינם שואפים לתוכנית פוליטית משלהם. הם הפכו, מכורח הנסיבות, לקבלנים המשרתים כוחות חיצוניים בעלי תוכניות פוליטיות משלהם לגבי סוריה.
מצב זה משקף שינוי עמוק בדינמיקה הפוליטית בסוריה. קיומו של משטר אסד כבר אינו נתון תחת איום. הודות לעזרתן של רוסיה ואירן, קיומו מובטח כעת, אם כי יש לו שליטה רק על 60% משטחה של סוריה. השטח הגדול ביותר שנמצא מחוץ לשליטת אסד כולל 30% מהמדינה, שנמצא בשליטת הכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF)המונהגים בידי הכורדים וזוכים לתמיכתה של ארה"ב. המצב בסוריה תלוי כעת בהחלטותיהם של כוחות שאינם סוריים וביריבויות ביניהם. עתידם של אותם 30% משטח סוריה הנשלטים בידי ה-SDF תלוי בארה"ב.
האם ארה"ב תצא?
אם ארה"ב תחליט לצאת ממזרח סוריה, למנהיגי ה-SDF לא תהיה ברירה אלא לשאת ולתת עם הרשויות בדמשק על תנאי הכניעה שלהם. אם לא יעשו כך, הם צפויים לאותו גורל כמו זה של חבריהם בעפרין - פלישה מצד טורקיה, או לגורל זהה לזה של המורדים בע'וטה, דרעא וקוניטרה - כיבוש מחדש בכוח בידי משטר אסד/אירן/רוסיה.
בסוף יולי נסעתי למובלעת של SDF במזרח סוריה וביקרתי בערים רקה, מנביז', קמישלי, עין-עיסא וכובאני, כדי להתרשם כיצד מרגישים בעלי התפקידים והאזרחים הפשוטים ביחס למצב הנוכחי בסוריה, ובעיקר לגבי הסיכוי לכך שמשטר אסד ישוב על-כנו.
הדבר הראשון שמפתיע את מי שמבקר בחלק זה של סוריה הוא אווירת הסדר והשלווה היחסית השוררת בו. ביקרתי בכל חלקיה של סוריה במהלך המלחמה (חוץ מאלה שבשליטת דאעש), ואזורי המורדים התאפיינו תמיד באי-סדר. הביטחון האישי היה תלוי בסמכותה של אותה קבוצת מורדים מסוימת שבקרבה שהית. באזורים שבשליטת המשטר, אפשר היה מיד להרגיש את האופי של מדינה טוטליטרית, שבה כוחם של השלטונות חודר לכל אינטראקציה אנושית, וכל דו-שיח גלוי ונורמלי עם זרים הוא בלתי-אפשרי. על-אף שהשטח שבשליטת ה-SDF אינו גן עדן דמוקרטי, האווירה השורה בו שונה בתכלית.
עם זאת, עדיין יש להיזהר. המשטר, בצורתו הגלויה לעין, אינו נעדר לחלוטין מהמרחב הנשלט בידי ה-SDF. בערים קמישלי וחאסקה, כוחותיו של אסד פרוסים ב"מובלעות ביטחון". אלה הם שטחים הנתונים תחת משטר צבאי ומקבלים אספקה דרך נמל התעופה הצבאי שליד קמישלי, הנמצא בשליטת המשטר. כדי לנסוע מקמישלי מערבה, יש לחצות בזהירות את העיר, כדי להימנע ממובלעות אלו. זרים שתעו בדרכם והגיעו קרוב מדי אליהן עוכבו בידי חייליו של אסד, שצברו ביטחון מחודש בשבועות האחרונים.
השטח שבשליטת SDF נראה יותר בטוח מכפי שהוא באמת. בערים רקה ובמנביז', המועצות האזרחיות מתפקדות; נקודות הביקורת של SDF ושל כוחות הביטחון הכורדיים (Asayish) נמצאות בכל מקום והן יעילות מתמיד. אך תחת מעטה הנורמליות קיימת חרדה. השאלה ששואלים כולם היא: האם האמריקנים נשארים? ואין לכך תשובה ברורה.
שומרים על אופטימיות
במארס 2018 התחייב הנשיא
דונלד טראמפ להחזיר הביתה את חיילי ארה"ב בתוך שנה. כיום ישנם במוצהר 2,000 חיילים של הכוחות האמריקנים המיוחדים בשטחים שבשליטת SDF. המספר האמיתי הוא, קרוב לוודאי, כפול מכך. הצהרתו של טראמפ הוסיפה לתחושת חוסר הביטחון של התושבים.
בעלי תפקידים ב-SDF ומקביליהם האזרחיים במועצה הסורית הדמוקרטית (SDC) שומרים, לפחות כלפי חוץ, על אופטימיות ביחס לאפשרות של נוכחות אמריקנית ארוכת טווח, שתבטיח את קיום המובלעת שלהם. אלדר ח'ליל, אחד מבעלי התפקידים הבכירים במובלעת, אומר ש"זה לא הגיוני שארה"ב תעזוב מיד או בזמן הקרוב. אחרי דאעש, ארה"ב תילחם באירן, והיא תעשה זאת בתוך סוריה".
מנקודת מבט זו, המובלעת של SDF, שקמה כחלק מהמלחמה נגד דאעש, תשולב בתוך אסטרטגיה אמריקנית מתהווה שמטרתה לעצור ולהדוף את אירן. "יש הרבה פרויקטים בסוריה - של הטורקים, של הרוסים, של האירנים. האמריקנים תופסים אותנו כהכי פחות מסוכנים, הכי מתונים", מוסיף ח'ליל.
מוסטפה באלי, קצין התקשורת הראשי של SDF, השוהה בבסיס מאובק של SDF בעיר עין-עיסא, מסכים אתו. לדבריו "האינטרסים של ארה"ב מחייבים אותה להיות פה. ארה"ב מודאגת מרעיון חצי-הסהר האירני" (רצונם של האירנים ליצור קו שליטה רציף שיתפרש מגבול עירק-אירן דרך עירק, סוריה ולבנון ועד הים התיכון).
כפי שמציין נורי מחמוד, דובר SDF, "אנחנו בקואליציה עם ארה"ב מאז הקרב בכובאני. היו ספקולציות בתקשורת לגבי נסיגה קרובה. גם פוטין אמר פעם שהכוחות שלו עוזבים - אבל דווקא ההפך מזה קרה. סוריה היא כיום מוקד של עימותים בינלאומיים, שבו כל הכוחות שואפים לחזק את בעלי בריתם על הקרקע. ארה"ב לא תעזוב את סוריה לפני שתהיה בה יציבות על הקרקע. אנחנו לא רואים שום סימן לנסיגה קרובה".
הצהרותיהם האחרונות של בעלי תפקידים בממשל האמריקני תומכות במידת-מה באמירות אלו. שר ההגנה,
ג'יימס מאטיס, אמר בתחילת יוני ש"כאשר הפעילות בסוריה תגיע בסופו של דבר לסיומה, עלינו להימנע מלהשאיר בה חלל ריק שינוצל על-ידי משטר אסד או על-ידי תומכיו". ובינתיים, העיתון הלונדוני טיימס ציטט ב-27 ביולי "מקורות במפרץ" שאישרו שטראמפ, בפגישתו עם נשיא רוסיה
ולדימיר פוטין בהלסינקי, הצהיר שחיילי ארה"ב יישארו בסוריה עד לנסיגת הכוחות האירניים. עוד צוין, כי היועץ לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, אמר ל-ABC News שכוחות ארה"ב יישארו בסוריה "כל עוד נמשך האיום האירני על המזרח התיכון". זה נשמע כמו התחייבות שעשויה לנסוך ביטחון בבעלי בריתה הכורדים.
אולם מעשים לחוד ואמירות לחוד, ונראה שמנהיגי SDC/SDF עדיין ספקנים לגבי תוכניותיה של ארה"ב לטווח הארוך. בשבוע שעבר התקיימו בדמשק המגעים הישירים הראשונים בין נציגיהם לנציגי משטרו של אסד.
האינטרס הישראלי ברור
לא לגמרי ברור לאיזה כיוון מתפתחים הדברים, אך האינטרס של ישראל כאן ברור. קיום המובלעות במזרח סוריה ובבסיס תנף פירושו הצבת מכשול פיזי איתן בפני תקוותם של האירנים ליצור מסדרון רציף. זה גם ימנע ניצחון אירני כולל במלחמה, ויתן למערב מקום בשולחן הדיונים בכל מו"מ פוליטי מהותי לגבי עתידה של סוריה.
ישראל צריכה, אם כן, להשמיע את קולה דרך כל הערוצים העומדים לרשותה בוושינגטון, הן ברשות המבצעת והן ברשות המחוקקת, כדי לתמוך בהמשך קיומה של המובלעת של ה-SDF במזרח סוריה.
במיוחד, יש לעשות מאמצים להשיג הצהרה אמריקנית רשמית על אזור אסור בטיסה לכלי טיס של משטר אסד ושל בעלי בריתו ממזרח לנהר הפרת. צעד זה, המזכיר את השטח האסור לטיסה שהוכרז מעל כורדיסטן העירקית לאחר מלחמת המפרץ ב-1991, יבטיח את המשך קיומו של השטח שבשליטת SDF. צריכה להיות גם הכרה רשמית באזור ה-SDF, או "הפדרציה הדמוקרטית של צפון סוריה", כפי שהיא ידועה באופן רשמי. ישות זו אינה שואפת להיות עצמאית מדמשק, ולכן אין בצעד זה כדי לעורר את חששות המערב מחלוקה רשמית של סוריה.
בעוד התחרות האסטרטגית בין אירן ובעלות בריתה לבין ארה"ב ובעלות בריתה במזרח התיכון עולה מדרגה, חשוב מאוד שהמערב ישמר את בעלי בריתו ואת השקעותיו ויתנהג, וגם ייראה כמי שמתנהג, כפטרון ובעל ברית אמין ונאמן. מזרח סוריה מהווה כרגע את אבן הבוחן לכך. בקמישלי, בכובאני ובאזורים אחרים הקשים להגנה, התושבים ממתינים להחלטת המערב.
