יצחק בן-נר הוא אופוזיציונר "מדופלם". במאמרו: "מה בוער" (מעריב, 14.8.18), הוא מנסה לשוב ולבלבל את הקורא "בשאלות תם". הוא רומז לשריפת השדות השיטתית לאורך עוטף עזה ע"י החמאס ושותפיו, אבל כאשר הוא מגיע לשאלת היסוד - מה עושים? כרגיל, מתבלבלת עליו דעתו. בחלום או בדמיון הפורה מופיעה בחזיונו "המפלצת" נתניהו, ולאחר החיזיון יוצא השכל הישר, כמו אצל רבים אחרים, לחופשה ממושכת.
בכתיבתו שם המשחק הוא: איך להתחמק מעיסוק בעיקר ולהסתיר מהציבור את האמת ואת אפסותם של מבקרי הממשלה גם יחד. מין שיתוף פעולה מוזר בין קואליציה לאופוזיציה, כששני הצדדים מכוונים יחד נגד אותו ציבור.
בן-נר שואל עשרות שאלות ומתפלמס עם עצמו לכאן ולכאן, אולם את השאלה הבסיסית והפשוטה ביותר הוא אינו שואל:
מדוע צה"ל הגדול והעצום, זה שהממשלה החליטה להעמיד לרשותו עוד 30 מיליארד שקלים בעשור הקרוב, אינו מסוגל להילחם בהצלחה באמצעות למעלה מ-60 מיליארד השקלים שהוא כבר מקבל מהמדינה מדי שנה, בעפיפונים של נוער או בבלוני הליום? אחרי שמעיינים בקפידה בלמעלה מ-450 המילים של המאמר, הדבר מתברר. המאמר לא נועד לטפל בסוגיית שריפת השדות, הוא נועד לנגח את נתניהו. אם יעסוק בשאלה אקטואלית, הוא יהפוך לרציונלי וככזה לבלתי-רלוונטי לאסטרטגיה הפוליטית של האופוזיציה.
מרבית הבעיות שהופכות באמצעות התקשורת ל"נושאים חמים", הן למעשה נושאים שוליים, אבל משרתות שלוש מטרות חשובות: א. רייטינג של העיתונות. ב. ניגוח הממשלה וראש הממשלה - בצדק או שלא בצדק. ג. את אי-חיוב הכותבים והאופוזיציה, להציע פתרונות קונקרטיים, כחלופה למדיניות הממשלה. באופן זה האופוזיציה אינה מתבזה כשאין לאל ידה להציע פתרונות קונסטרוקטיביים, וכשידוע לה היטב שמה שהציעה בעבר, נדחה כבר על-ידי הציבור בשתי ידיים.
במקרה עזה, עומדת על הפרק שאלה קריטית אחרת, אולי פחות גלויה לעין, והיא: מי מנהל את מדינת ישראל הלכה למעשה? במדינה שעשרות אחוזים ממשאביה השנתיים מושקעים בביטחון הלאומי באופן ישיר או עקיף, יש חשיבות קריטית לשאלה המרובעת:
האם הממשלה עדיין שולטת? האם היא שמתווה מדיניות לאומית ומנהלת את כלל המשאבים להשגת מדיניות זו; או אולי גורמים אחרים הם שעושים זאת במקומה? - הצבא מנהל את מדיניות החוץ והביטחון; הבנק העולמי וה-
OECD את הכלכלה; בית המשפט העליון את אופיה הלאומי והחברתי; ועמותות זרות במימון כספים חתרני ובעזרת מתנדבים אנטי-ישראלים והומניטריים כביכול - את נושאי הריבונות, ההתיישבות, ההגירה וביטחון הפנים!
שאלות בסיסיות מסוג זה אינן נשאלות בשיח הרדוד. הן אינן תקינות פוליטית בעיני האופוזיציה היהודית ועוד פחות הערבית, ואינן משרתות אותן. אבל מה שמטריד בעוד יותר למראה תופעות אלה, הוא שהשאלות הבסיסיות כמעט אינן נשאלות, אפילו ע"י חברי מפלגת השלטון עצמם, ע"י עיתונאים שמתיימרים להיות שפויים והגרוע מכל -
ע"י אזרחים חושבים שמתמסרים לאשליה שהדמוקרטיה הישראלית תקינה "ובועטת". לישראל, לא מעט בעיות. רבות מהן גלויות לעין, ידועות ומדוברות. אולם, חלק מהבעיות החמורות ביותר סמויות-למחצה, ואין עוסקים בהן, בין היתר, מפני שאין מבינים די-הצורך את פוטנציאל הסיכון וההרס הטמון בהן. כל האסונות שפקדו את ישראל, בראש וראשונה
אסון יום הכיפורים, הם תולדה של כשלים מסוג זה. הכישלון הנוכחי של הטיפול בעזה, אף הוא גם בבחינת איום מהותי סמוי - דגל אדום.