זה הזמן להציל את "ידיעות"

עם סיום ימי שירותו של רון ירון כעורך ידיעות אחרונות בשמונה השנים החולפות, זו ההזדמנות של המו"ל נוני מוזס להחזיר את "ידיעות" לימי גדולתו בשנים רחוקות בעבר הכמעט נשכח, הימים בהם דב יודקובסקי היה המוביל העיתונאי ונח מוזס ניהל וטיפח את הסגל האנושי, כי מאז מותו הטרגי של נח והרחקתו של דב בידי נוני, עבר העיתון מהפך שהוביל אותו אל המחוזות הצהובים-רכילותיים כפי שמבהירה הודעתו של רון ירון, העורך הפורש בעל-כורחו.

בהודעת הפרישה מתעלם רון לחלוטין מממצאי חקירת המשטרה המספרת על הנסים והנפלאות במו"מ המסחרי הנורא, על בסיס "תן לי ואתן לך", בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין נוני מוזס נותן לחמו של ירון, בשעה שנושא זה היה צריך להיות מרכז הודעתו. בתום ההתעלמות טורח רון לשבח את עצמו ובוחר להסתכל על חצי הכוס המלאה לדעתו ועל העבודה המופלאה שכולם עושים ב"ידיעות", ולא את "רעשי הרקע". והוא מספר לנו שהמערכת נמצאת בשיאה. העיתון עמוס מדי יום ומדי סופ"ש בסיפורים בלעדיים, הישגיים, או "סתם מעניינים". אנחנו מצליחים, מתהדר רון, להביא את הסיפורים הכי חשובים, הכי מבוקשים, הכי מעניינים.

כאן עובר רון, סוף-סוף, לנושא שהסעיר את הארץ ולא בזכות "ידיעות" כשהוא כותב כך: זה לא סוד שבשנה וחצי האחרונות העיתון עבר טלטלה לא פשוטה. תיק 2000 נחת עלינו, כרעם ביום בהיר. אני גאה בדרך העצמאית והבלתי מתפשרת (ממש מצחיק לחשוב שזה אמיתי שבה סיקרנו את הפרשה. ממש כמעט גילוי נפש טובה וחסודה).

ומוסיף רון מלים על האחריות העיתונאית כשהוא כותב כך: תפקיד עורך ידיעות אחרונות הוא בעל עוצמה וכוח רב. בכל ימיי בתפקיד ניסיתי להשתמש בו בזהירות, באחריות, באנושיות (ולא תמיד הצליח). צריך לזכור תמיד שהכוח שניתן לי הוא בתוקף תפקידי כעורך ידיעות אחרונות ושאני חייב להשתמש בו בחרדת קודש, גם מול הקוראים שלנו ובעיקר כלפי מי שעליהם אנחנו כותבים ושעתידים להיפגע ממה שאנחנו מפרסמים (המציאות אפילו אינה דומה להצהרה) לזכור תמיד שבצד השני יש אנשים שחייהם מושפעים מכל מילה. ולכן חשוב להקשיב, לשמוע, לא להסס לפרסם בכל הכוח והעוצמה כשאנחנו בטוחים בעובדות. אבל כן להטיל ספק. וכן להשתכנע אם מוכיחים לנו שאנחנו טועים (התוצאה העגומה: תיקוני טעויות מתפרסמים אי-שם הרחק מן העין, אם בכלל).

וכאן מנסה רון ירון להתרומם לגבהים עיתונאיים כאשר הוא נתלה באילן גבוה ומסביר לכולם כי הוא חותם לחלוטין על הסיסמה של "ניו-יורק טיימס" שעיתון צריך לפרסם כל מה שראוי לפרסום ולעשות זאת בשיטה של "העולם הזה" "ללא מורא וללא משוא פנים".

הלוואי וכל הסיסמאות האלה היו נכונות. הצרה היא שב"ידיעות" אלה רק סיסמאות שבהן משתמש העורך הנכבד כאשר הוא פורש מתפקידו אחרי שנים של דם יזע ודמעות. ואסביר מדוע.

חלקת קבר

תחילה לשאלה עקרונית. מה פירוש "כל מה שראוי לפרסום"? מי קובע מה ראוי ומה אינו ראוי? העורך הראשי. לפי איך שהעיתון נראה העורך לא מבין מה פירוש הדברים. הוא כנראה קבע כי רכילות צהובה זה ראוי, כי סיפורי ציבור נרחב של להט"בים זה ראוי, של מרוץ עיוור אחר מוצרי צריכה מוזלים זה ראוי. העיקר שתקנה ומה שיותר, כי הצגת העושר כשיא הראוי ועוד ועוד. אך מתוך מה שראוי בעיני העורך הנכבד וחבר מרעיו עולה גם מה שבעיניו "לא ראוי". והרשימה ארוכה.

פעם ניתן היה למצוא ב"ידיעות" הכל בכול, כיום הדלת נעולה בפני סיפורים רציניים. הנה מה שלא תמצא היום ב"ידיעות". למשל: סיפורים על קציני צבא בכירים שפרשו מהשרות והפכו לסוחרי נשק רבי זרועות ברחבי העולם; לא תמצא סיפורים על קציני צה"ל שהפכו יועצי ביטחון בכל מקום המוכן לשלם ואולי יום אחד תמצא סיפורים על צבאות הנלחמים זה בזה כאשר בראש כל צבא כזה ניצבים משני הצדדים קציני צה"ל; לא תראה גם סיפורי חדשות על תעשיית החלל הישראלית המופלאה שיצא לה שם בעולם; שהמאמרים המופיעים הם חלקת קבר "קדושה" של כותבים מבין חברי המערכת שדעותיהם ידועות מראש. דעה חדשה תמצא את עצמה בפח האשפה. וגם זה על-פי השיקול של ראוי לפרסום. בעיתון שהיה פעם של המדינה לא תמצא על תעשיית האווירונאוטיקה המשוכללת ועל הכטב"מים, לא תמצא חומר מעניין על תעשיית כלי שיט מהירים מונחי מחשבים רובוטיים; לא תמצא תחקירי-אמת על מה שמתרחש מאחורי הקלעים של המערכת הפוליטית. לכל היותר תמצא תחקירים על תחרות המחירים הפרועה בין יצרני אודם שפתיים.

זה אף זה: בעמוד הדעות של העיתון מתפרסמים מדי יום 4-5 מאמרי דעה שונים, שכתבו אישים קבועים בעלי דעה ידועה, והזכות לפרסם מכורה להם כאילו הייתה חלקת קבר וזר לא יבוא בה וגם זה מעשה ידיו של העורך הראשי..

בגדול אפשר לומר כי מה שניתן למצוא בעיתונים אחרים או באתרי אינטרנט תמצא גם ב"ידיעות" אלא שכאן הם יופיעו בפריסת ענק צבעונית על פני עמודים רבים. וזה נקרא שהמדובר בחומר ראוי לפרסום...

כאן אנו מגיעים לנוני. הוא, כמו אביו המנוח, סוחר ממולח. הוא מכיר בערך עצמו ככזה אבל עיתונאי הוא לא. הוא החל את דרכו ככתב במדור הספורט ומאז לא התפתח לכן הוא ממנה "מומחים" שינהלו את פעילות המערכת העיתונאית. אבל כנראה שאין לו דרך לקבוע מי מומחה ולכן פרישתו שך רון ירון היא הזדמנות יוצאת דופן למנות עורך מנוסה שיוכל לקבוע כראוי מה ראוי לפרסום ולהציב אותו בראש המערכת כדי ש"ידיעות" יחזור להיות עמוד האש ההולך לפני המחנה וכולם רצים בעקבותיו. ואולי ראוי למנות שני עורכים כדי לחלק את עבודת הפרך הזו ביניהם.