צפיתי בטלוויזיה וראיתי את העיתונאי
דן מרגלית מראיין בהתרגשות רבה את
אורי אבנרי במלאת לו 90 שנה. אודה על האמת, דמעתי.
בנעוריי קראתי (כמו הרבה אחרים) בלהיטות את השבועון "
העולם הזה", הזדהיתי עם רעיונותיו ואף ניסתי להתקבל לעבודה בו כעיתונאי. בהזדמנות זו זכיתי להכיר, אישית, לזמן קצר את אורי אבנרי העורך ו
שלום כהן מנהל המערכת.
למי שאינו זוכר, אזכיר כי מעת קום המדינה ועד שנת 1964 שרר משטר צבאי בכל הערים והכפרים הערביים בארץ. הלוחם הגדול כנגד משטר זה היה השבועון "העולם הזה". מעבר לתפקידו העיתונאי, אבנרי ארגן הפגנות רבות שבחלק מהן השתתפתי אישית. "הניצחון" בא כאשר ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, ביטל מיד בראשית כהונתו את המשטר הצבאי.
אורי אבנרי ושבועונו הטילו את חתיתם על השחיתות הפוליטית, הן המפלגתית והן האישית, של מפלגת השלטון הנצחית של המדינה באותה עת, מפא"י (מפלגת פועלי ארץ-ישראל). בעקבות פעילות זו היו העורכים נתונים למעקב של השב"כ וסבלו מהתנכלויות אישיות בעלות תוצאות פיזיות חמורות.
אורי אבנרי, שבצעירותו לחם כאיש יחידת הקומנדו של חטיבת גבעתי: "שועלי שמשון", אשר פעילותה הנמרצת גרמה לעצירת הצבא המצרי במסעו לתל אביב, הפך עם שחרורו לאוהד הפלשתינים בארץ ובפזורה (עזה, ירדן, לבנון, סוריה) והטיף להכרה בהם כעם ולמתן עצמאות במסגרת הסדר כולל במזרח התיכון, "שתי מדינות לשני עמים, זו לצד זו". דהיינו מדינה יהודית ומדינה פלשתינית. ברור שבמצב כזה אין "שיבה" של פליטים פלשתינים למדינת ישראל. אלא הכרה מלאה במדינת ישראל כמדינה יהודית.
חוסר הבחנה
הניצחון במלחמת "ששת הימים" בשנת 1967 פתחה בפניו את הגישה הישירה לציבור הפלשתיני והוא הפך להיות לסנגורם ולשופרם בציבוריות הישראלית. אך הוא התעלם ממעשי ההרג והטרור של הארגונים הפלשתינים כנגד אזרחים ישראלים וראה בזה סוג של לוחמת גרילה מקובלת לשחרור עמם. חוסר ההבחנה שלו בין מלחמת שחרור לגיטימית ולבין מעשי טרור גרם לרבים להפנות לו את גבם.
ברגע זה נפרדו דרכינו ופסקתי לדבר בזכותו בקרב חבריי.
בגלל ההתנכלויות של השב"כ ובעקבות חקיקת חוק לשון הרע מחמיר ביותר (בתחילת שנות השישים) שכוון בבירור כלפי שבועון "העולם הזה" ועורכיו, החליטו אבנרי ושלום כהן להקים מפלגה פוליטית חדשה. אשריי שזכיתי להיות ציר עצמאי בוועידת היסוד של מפלגה זו שלמיטב זכרוני היה בשבת בבוקר בבנין הסמוך לגן-מאיר בתל אביב.
המפלגה זכתה בתחילה בייצוג של אבנרי בלבד ובהמשך בייצוג של אבנרי ושלום כהן. כפי שציינתי לעיל האהדה הרבה של אבנרי וחבריו לפלשתינים תוך התעלמות ממעשי הטרור הרחיקו את הציבור הישראלי ממפלגתם והיא נעלמה מהנוף הפוליטי. בעקבותיה גם ירדה קרנו של השבועון.
כאחד שקרא מאות ממאמריו של אבנרי אני מוכן להעיד כי למרות הצטיירותו כאיש שמאל קיצוני, הרי, בניגוד לאנשי שמאל קיצוני אחרים אבנרי הוא פטריוט ישראלי אמיתי וגרימת נזק ( שוב, בניגוד לאחרים) למדינת ישראל רחוקה ממנו ת"ק פרסות.
אבנרי היה רוב שנותיו איש תקשורת, הוא הקים כלי תקשורתי משובח שזכה לתפוצה רבה מאוד ולהשפעה גדולה על הנעשה במדינה במשך שנים רבות. הוא לימד, חינך וגידל דור של עיתונאים שכולם היו בסופו של דבר בצמרת התקשורת הישראלית.
אני קורא מעל במה צנועה זו, לראש הממשלה ושר החינוך, להעניק לאורי אבנרי, ביום העצמאות הקרוב, את פרס ישראל לנושא התקשורת. מה שלא נעשה בחייו ניתן לתיקון לאחר מותו.
