שלום אש (1880-1957) היה גדול הסופרים היידישאים בראשית המאה ה-20, והיה מועמד פעמיים לפרס נובל. בחירתו למקד את המחזה הכה מעורר מחלוקת בצדדים האפלים של חיי היהודים אז, שהעוני, הרעב והסבל גרמו לנערות רבות לזנות. והנושא הפך לתעשיית מין עד כדי יצוא הנערות לכאורה ככלות, ושליחתן לדרום אמריקה. אך במחזה זה הסיפור מתרחש בעיירה בפולין, בה בעל הבורדל בקומת ביתו הראשונה, מקיים חיי צדקנות בקומת המגורים למעלה. שם הוא מגדל את בתו התמה והטהורה, ומועידה להינשא לבחור ישיבה, עבורו, לכשיינשא, הוא רוכש ספר תורה. הסצינה הפותחת בה רבקלה, הבת, לומדת לרקום כיסוי לספר התורה מפי אהובתה מיינקה, הזונה מהבורדל, מלאה רוך עדנה ורגש.
ג׳וי ריגר מקסימה במתיקות והכנות שלה, ו
אנסטסיה פיין מושלמת לתפקיד הכה משמעותי בסיפור.
יענקל, בעל הבית (
אלון דהאן שהתפקיד כמו נכתב עבורו עם כל מה שהוא מחצין הנובע מאופי הדמות) - הוא נשוי לשורה (
הלנה ירלובה, שמוכיחה שהיא לא רק המלכה האולטימטיבית בקלאסיקה, אלא גם הזונה לשעבר וגם האמא המושלמת המוכנה לעשות הכל למען הצל את בתה מצפרני הסרסור, החבר של מיינקה).
ערן מור כשלוימלה הסרסור האכזר, הבוטה, סמל לניצול הנשים אז והיום, מעניק נפח וחיים לדמות הכה משפיעה על הנשים במחזה. הסצינה בה הוא משפיל את שורה ומורידה על הברכים שתבצע בו מין אורלי מזעזעת ויוצאת דופן בקונטקסט של המחזה המטלטל גם כך.
מיכלול הזונות ב"בית" מגוון וססגוני.
ירדן ברכה כהינדל, עסיסית וזוכה לתשומת לב עם אימרות השפר שעיבודם של
איתי טיראן ו
דני רוזנברג הושם בפיה; כך גם
נטע פלוטניק כ"רייזלה" ו
מיה לנדסמן שמזכירה את דמויות הנשים עתירות החזה בסרטיו של פדריקו פליני. מעשירים את שלל הדמויות הכה אופיניות לתקופה גם
ערן שראל בגילום 2 דמויות כה שונות שאין להכירו - כר׳ אהרון וכלקוח ב"בית". מדהים.
יואב לוי מצוין כרב המביא את החתן המיועד, ומטהר לכאורה את חטאי יענקל, כמו האינדולגנציות (המחילות תמורת תרומה) שהיו נהוגות באירופה עד מהפכת לותר שפילגה את הנצרות וילדה את הפרוטסטנטיות. כך גם
אורי רביץ מעולה בשני תפקידים כה שונים כ"לייב" וכאבי החתן נשוא הפנים.
הבימוי הכה מקורי, יצירתי, פורץ הדרך ומושלם גם בנועזותו של
איתי טיראן, מועשר בעיצוב הבמה הסופר-יצירתי של
ערן עצמון הנוסך נופך מיסתורי וסוריאליסטי על העלילה. כשהתלבושות הכה אותנטיות לתקופת סוב המאה (היזכרו בציורי טולוז לוטרק) שעיצב
מוני מדניק, תוך התנועה הכה משמעותית שעיצב
גלעד קמחי - הכשרון הבלתי נדלה, עם המוזיקה של
דורי פרנס, הפעם לא כמתרגם אלא כמוסיקאי. חובה לציין את התכניה הכה מושקעת של ההצגה, שאסור להחמיץ לרוכשה ולקרוא אותה.
העולם התחתון והעולם החסוד והצדיק מתערבלים במחזה זה בזה, עם אהבת הנערה רבקלה לזונה מיינקה. לשתיהן זו אהבת אמת, לא אהבה לשם דבר או יחסי נוחות שמקיימים כמה מהטיפוסים בהצגה. התוכנית של יענקל לפרוש בהמשך מחיי החטא של עיסוקו, לכשבתו תינשא לאברך, ותרומותיו לקהילה ינקו את צבעי החטאים שדבקו בו - תוכנית זו מתנפצת על סלעי המציאות, ועימה מתחדד מראה הצביעות שבחוגים החיים בהעמדת פנים של צדיקים מצד אחד, ומאידך כשבמקביל עולמם האפל חבוי ונסתר, לדעתם. הביקורת החריפה של שלום אש על הצביעות שבדתיות היהודית רלוונטית גם להיום. אין זו הכללה של כל הציבור הדתי, אך יש מקום לנקות את האורוות. והתיאטרון הישראלי עושה מלאכה זו באומץ הראוי לציון.
הצגת "אל נקמות" בתיאטרון הקאמרי היא בבחינת הישג תיאטרלי מטלטל שיישאר חרוט בזכרון הצופים לעד. ברכות ליוצרים ולשחקנים הכה מובחרים שרקמו יחד את היצירה המופלאה הזו.
