"וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים, וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה, וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים". כך מגדיר התנ"ך את יעקב, אבי האומה שלנו מול האויבים הקמים עליו, בדמות עשיו, ובזה מתמצית כל ההיסטוריה המורכבת של הלאום שלנו. מסתבר שבאופי הבסיסי של עמנו אנחנו, כמו יעקב אבינו, עם תם ותמים, רודף שלום ומלא תום, שמעדיף לשבת בבית כדי לכתוב ולקרוא, כיאה לעם הספר, מאשר להצטייד בנשק ולצאת לציד ולנהל מלחמות כמו עשיו. רק כשאויבו, אחיו למוד המלחמה, קם לכלותו, נאלץ יעקב להיאבק ולהשיב מלחמה, בניגוד לאופיו הבסיסי, דבר המתבטא במאבק הסמלי עם המלאך שבסופו מאשר לו האל שהצליח לגבור (לשרות, מלשון "שר") עם אלוהים. כלומר, להניח לרוח האלוהים להתמזג עימו, עם צלם אלוהים שבו, וכך יוכל להתמודד גם עם אנשים המבקשים את נפשו ולגבור עליהם, לא רק בזכות הכוח אלא יותר בכוח הזכות והרוח האלוהית השורה עליו.
זו גם המשמעות של הפסוק - "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם": מה שמציל אותנו הוא לאו-דווקא כוחנו הפיזי מול הרוצים לכלות אותנו, אלא יותר הדבקות ברוח אלוהים הנושבת מתורת ישראל. לכן גם שונה שמו של יעקב לשם "ישראל", כי גורל עמנו הוא שלמרות שאיפתנו לשבת בטח בשלום איש תחת גפנו ותחת תאנתו, נגזרה עלינו שנאה אנטישמית וקנאה במעמדנו המיוחד כעם שנועד להיות אור לגויים ושאליו באחרית הימים ינהרו כל העמים. ובגלל הקנאה-שנאה הזו מצד הגויים, נגזר עלינו שלא מרצוננו להילחם במבקשים את נפשנו ולגבור ולשרות עליהם, כתנאי מוקדם ליכולתנו ליצור מצב שיאפשר לנו להקים ולבסס מדינת לאום השואפת להיות אור לגויים, אור שיאיר את חשכת הג׳ונגל העולמי.
