איזה מזל! איזה מזל שבראש השנה, יום הרת עולם, עם ישראל, ככלל וכפרט, נדון בבית דין של מעלה, ולא בבג"ץ הישראלי. איזה מזל שגורלנו אינו נחרץ ביום הדין העולמי בידי מיעוט עריץ, שניכס לעצמו, בניגוד לכל דין, סמכויות לא לו, שמאששות את אמירתו החכמה של הלורד אקטון: "הכוח - משחית, והכוח המוחלט - משחית לחלוטין". אקטון, מסתבר, צדק. ע"ע בג"ץ.
סיפורי הכוח להשחית מרובים. הצד השווה שבהם הוא עיוות הצדק, באמצעות הכרעות מופרכות, שיש בהם איפה ואיפה: דין אחד לערבים ודין אחר ליהודים.
הבג"ץ התמחה באפליה בין תושבים על בסיס אתני. מה שאסור לאחד, מותר לאחר, אפילו באותו תא שטח. הנה סיפור מן החיים (שנחשף במלואו על-ידי גלעד צוויק באתר 'מידה'):
אבל לפני הסיפור האבסורדי, הקדמה: זוכרים את בג"ץ נתיב האבות? התברר כי 17 מבתי השכונה חרגו מתחום אדמות מדינה בכמה סנטימטרים. הדיירים והמדינה הציעו לפצות את הערבים שעתרו נגדם בנדיבות, ואפילו הסכימו לנסר את הבנייה החריגה. עניין של סנטימטרים
אלא שהבג"ץ בהרכב הנשיאה דאז נאור ולצידה השופטים חיות ופוגלמן, פעל בשיטת ייקוב הדין. לא שכל ישר, לא צדק טבעי, ואפילו לא תקנת השוק המפורסמת (המאפשרת לפצות את בעלי הקרקע במקרה של חריגה
בתום לב). רק מידת סדום: כל בית שהיו בו חריגות אפילו במספר סנטימטרים, ייהרס לחלוטין.
לפני תחילת ההרס, העלו הדיירים טענות חדשות, בתקווה לקבל לפחות דחייה של ההרס. המדינה תמכה בהם. אבל הנשיאה נאור דחתה אותם בשרירות לב צינית: "פתיחת הסוגיה מחדש תפגע בעיקרון סופיות הדיון", קבעה. "פסק הדין הוא סופי וחלוט. לא סיפור בהמשכים. סוף פסוק להתדיינות המשפטית".
סופיות הדיון? מתברר שהעיקרון הזה גמיש למדי בבג"ץ, כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, ואינו תקף כשמדובר בפלישת ערבים לאדמות לא להם. תקציר הסיפור: בשנת 2009 ביקשה המדינה לפנות 32 משפחות בידואיות שפלשו בעידוד השמאל החתרני, הרש"פ וממשלות אירופיות עויינות, לשטח C – שהינו בשליטה ישראלית מלאה – והקימו שם את ההתנחלות הפלשתינית חאן אל אחמר.
פסק דין מושחת
כמעט עשר שנים מיסמס הבג"ץ את הסוגיה ולבסוף נאלץ להכריע פה אחד, "ללא עוררין", בעד סילוק הפולשים. השמאל, כמובן, רתח מזעם. 'בצלם' טען: "פשע מלחמה".
זהבה גלאון: "שופטים ערלי לב". סופרים כתבו עצומות, ו
עיתון הארץ סיפק מטריה אווירית עם דוד גרוסמן וחבר מרעיו. אפילו דיפלומטים אירופים טענו נגד "פסק הדין המושחת".
אבל הפעם, בניגוד לבג"ץ נתיב האבות, שכח הבג"ץ את עקרון 'סופיות הדיון' ופתח את התיק מחדש. ולא רק זאת. הבג"ץ הוסיף חטא על פשע בכך שהתעלם מן העקרון המקודש שאין מחליפים סוסים במעלה הדרך. יד נעלמה הדיחה מן ההרכב שדן בתיק, שנפתח מחדש, את השופטים סולברג וּוילנר, ש
עיתון הארץ והשמאל פסלו אותם בטענה שהם
מתנחלים ו... דתיים, ושיבצה במקומם שני שופטים 'נוחים' יותר: השופטים מלצר ועמית, אשר הודו ביושר כי אין להם מושג ירוק בתיק הזה שאינם מכירים כלל.
לצידם שרדה מן ההרכב הקודם השופטת ברון, כנראה בזכות פסיקותיה הפרו ערביות: מניעת הרס ביתו של מחבל, אישור השתתפות משפחות מחבלים ב'טקס זיכרון אלטרנטיבי', רמזיה כי גם חוקי יסוד עשויים להיפסל ועוד.
סוף דבר: ההרכב החדש, כולל השופטת ברון שהפכה את עורה, סיכל את ההרס, שהוא עצמו גזר על חאן אל אחמר. עכשיו הם ממשיכים לשחק על זמן במאמץ ליישר קו עם מי שצריך, ולמנוע סילוק שודדי הקרקעות, מהמאחז הפלשתיני בשטח C.
מעניין רק איך נעלמה מעיני
כבודם, הפסיקה העקרונית של המערכת, ולפיה הזכות לשוויון נהנית על-פי חוק יסוד כבוד האדם, ממעמד על-חוקתי. ואיך התעלמו כבודם מהנחייתו של הנשיא המיתולוגי ברק, שקבע כי הגורם ההרסני ביותר לחברה היא תחושת חוסר השוויון. איך פתאום כל זה נשכח???
