תרנגולת כפרות

התקציב שאמא קבלה כל שבוע, היה עילה למריבה, שפרצה בין הוריי באופן קבוע וכולנו הבנו מדוע...

התביישנו, הרגשנו שבגללנו הם רבים, כאב לנו, שהמאכלים הדלים, לא בקלות אל פינו מגיעים. היה לא נעים. הרגשנו פגועים.

כְבִתָּם הגדולה, לעולם לא אשכח את סבלם. עוניים מעיניי לא נעלם והשפיע על חיי ועל כולם. לבי נשבר יותר על אמא, שעם המצב הקשה לא השלימה. נלחמה עבורנו כמו לביאה, והריב והמדון, גרמו לה הרבה בכי ועצב ותחושת אבדון, ופנתה לעזרה ליושב במרומים, שילדיה לא ילכו לישון רעבים.

בגלל התקציב הדל, חששתי שאנו למות עלולים, ייחלתי לנסים, ושלאימא יהיה קצת כסף בכיסים.

הייתי יד ימינה, שאת כל הקניות עשיתי למענה, היא דרשה ממני להתמקח עם הסוחרים על המחירים ולא לשלם מחירים יקרים. עשיתי עבורה את כל הקניות, הקשה מכל השליחויות, הייתה קניית התרנגולות.

תרנגולת לשבת

במשך שנים, מאז שאני ילדה קטנה, הוטלה עלי מטלה לא קלה, אחת לשבוע לקנות בשבילה, תרנגולת זקנה, שהייתה יותר זולה, ונדרש יותר זמן כדי לבשלה.

קיבלתי הוראות, שעלי היה לבדוק, שיש לה חזה מלא בבשר ושלא יהיה לה הרבה שומן בישבן, ושהמחיר לא יהיה יקר.

הסתובבתי מלול ללול בסביבה, אולי איזה לולן יואיל, למכור לי תרנגולת זקנה, או חולה, שכבר לא מטילה, זולה מפרגית שחוטה ומרוטה מהאטליז, שעבורה לאמא לא היה תקציב. ורק כשהצלחתי למצוא תרנגולת, על-פי התיאור הנ"ל, עלי הוקל, הפסקתי את השיטוט. קניתי...

לקחתי אותה לשוחט, שלא תמיד היה בביתו, והייתי חייבת לבוא שוב, או להמתין שישוב... כשהגיע נטל אותה ממני, ומלמל: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּחִיטָה". ושחט.

השליך את השחוּטה על האדמה, מדממת ומפרפרת. וכשנשמתה יצאה ונַדָמָה והיא עדיין חמה, הרמתי אותה מהאדמה, בחיקי נשאתי אותה, והבאתי אותה הביתה לאמא, שביקשה שאמרוט לה את הנוצות. ישבתי את נוצותיה למרוט, ובציפית אספתי את כל הנוצות, כי גם בהן יש מה לעשות.

בלבי הרהרתי בכאב שאנו גורמים לתרנגולות האומללות, שהולכות לשחיטה, לבישול לצלייה ונאכלות כמנת חלבון בריאה, כדי שנחיה חיים טובים ושלום...

לאט-לאט הייתי נרגעת ומנסה לחיות עם עצמי בשלום ומבינה שהמטרה נבראה, היא לעלות על השולחן בארוחה טעימה, למלא כריות וכסתות בנוצות, לספק דשן לאמא אדמה ושתהיה כפרת עֲוו‍ֹנות... כדי שלא נדע רע.

הקנייה עבורי הייתה מאמץ כביר, גזלה ממני זמן למכביר, והייתי במתח אדיר, ורק התפללתי שאמא תהיה מרוצה, שתואיל לתת לי מחמאה, או מלה טובה, שאבין שהטרחה הייתה שווָה, ושקניתי לה בדיוק מה שהיא צריכה, ומלאתי את רצונה.

ורציתי כמה שיותר מהר לסיים את המטלה, שלגמרי לא הייתה קלה, כדי שיישאר לי גם זמן להכין שעורים לפני שאירדם ואישן.

הגשתי לאמא תרנגולת שחוטה ומרוטה. ואמא, ועם השנים, גם אני, הייתה פושטת מהתרנגולת הזקנה את העור בשלמותו, חותכת את בשר החזה, את הקורקבן, חותכת אותו ומשליכה את תוכנו, מוציאה את הלב, ואת כיס המרה מהכבד, ומאחר שתמיד מדובר בתרנגולת שהטילה, היה לה גם רחם וגם ביצים, שטרם הבשילו להטלה ועדיין לא עטו קליפה.

חתכה לה את הרגלים, שאותן קלפה מקליפתן הקשה על-ידי חימום על הכיריים. לארבע חלקים חתכה את הכנפיים, כל שוק חתכה לשניים, חתכה את הראש, את הגרוגרת וזרקה את המעיים.

את כל החלקים חילקה למנות, ובכול יום הייתה מבשלת מטעמים מחלקים אחרים. מבית החזה ומהעור ומהגב, הייתה מכינה חמין (תבית) עוף ממולא לשבת. מלאה אותו באורז ובחתיכות קורקבן ולב קטן, מלח, פלפל ובהרט, בשלה על אש קטנה לאט, יצא לה ממש מעדן. מהרחם, קראה לו "בית אל וולד" - הבית שבו גדל הוולד, שבו נוצרות הביצים, אמא הייתה ממלאה באורז והוסיפה לחמין שהיה מעדן מלכים.

את בשר החזה והשומן, הייתה חותכת לחתיכות קטנות. קוצצת בצל ופטרוזיליה מתבלת בבהרט, מלח ופלפל שחור, ובעיסה שנוצרה, היא מלאה בצק סולת והכינה את הקובה במבחר טעמים. פעם עם סלק, פעם עם במיה, פעם עם דלעת ופעם עם קישואים.

מהרגליים, מהראש, הגרוגרת, השוקיים, הכנפיים, הייתה מכינה במשך השבוע מרקים שונים ובכל יום הייתה מוסיפה למרק כמה מהחלקים.

את החלקים "השווים" אמא נתנה לאבא ולאחי הבכור, עניין של כבוד! מי שחשוב מקבל יותר ולא מתמודד עם מציצת עצמות, שאין בהם הרבה בשר. אהבתי את הכרבולת, את הראש, אחרי שפיצחתי את הגולגולת, אכלתי את המוח שבתוכו. את הגרוגרת, הייתי מפרקת לחוליות, מוצצת ממעט הבשר, ומוציאה את חוט השדרה הרך ואוכלת, את הרגלים אמא הייתה מקלפת מהעור הגס ומבשלת במרק והן היו סחוסיות וטעימות, ומי שקבל חתיכת כנף, ממש עף. מעוף אחד בשבוע, אמא האכילה משפחה של תשע נפשות וזו הייתה אומנות מה אפשר לעשות מכל חלק וחלק, העיקר לתת את טעם העוף למרק ולתבשילים לשבת.

עד יום חמישי חתיכות העוף הדלות היו אוזלות, לכן, בכול שבוע ביום הזה, אמא לא בישלה מרק, אלא קצ'רי, אורז עם עדשים כתומים, והייתה מטגנת כמה ראשי שום ומתבלת אותם בכמון, ומוסיפה לתבשיל והניחוח היה מדהים. כשהתאפשר, הייתה מוסיפה גם לֶבֶּן. זה, היה גם יום הכביסה (ביד כמובן) ולא היה זמן לבישול רגיל, והקצ'רי הפשוט, עם הניחוח המדהים, היה משביע וטעים.

אחרי שסיימה עם הכביסה, אמא, הייתה חייבת לרחוץ את כולנו. חיממה מים בדוּד על פתילה וכל אחד בתורו, ישב בגיגית העגולה מפח והיא רחצה אותנו ושפשפה בליפה ואת ראשנו חפפה ולבנות קלעה צמות. אחרי הרחצה הרגשתי טהורה ויפה ועייפה.

בסוף היום אמא הייתה סחוטה ומרוטה יותר מהתרנגולת השחוטה. לא מדובר בעבודה פשוטה. מהצהריים עד הלילה הייתי אתה ולבי נשבר לראותה.

תרנגולות לכפרות

בערב יום הכיפורים, הכל היה שונה. את העופות לכפרות, לא קניתי בלולים, אלא באטליז. עופות חיים. לזכרים תרנגולים, לבנות תרנגולות. מאחר שהיינו צריכים לקנות מספר רב של עופות, כמספר הנפשות וזה היה מוזגם וגם יקר ומיותר, לא לכולם עשו כפרות. הייתה גם בעיה לאחסן בהקפאה כמות גדולה, שנותרה והייתה סכנה שהעופות יתקלקלו. לילדים, שלא עשו להם כפרות בערב יום הכיפורים, הבטיחו לעשות בימים רגילים. לרוב ההבטחה נשכחה ולא כולם זכו לכפרה, והם לא מחו ושום דבר לא קרה. נדמה לי שפדו אותם במעות.

אחרי שקנינו את העופות לכפרות, יום לפני ערב יום הכיפורים, אבא היה מסובב תרנגול/ת סביב ראשנו והיה אומר "זו חליפתך, זו תמורתך, זו כפרתך. זו התרנגול/ת תלך לשחיטה ואת תלכ/י לחיים טובים ולשלום". על מלים האלו, הוא חזר 3 פעמים. אחרי שעשו לי כפרה, הרגשתי שקט נפשי, האמנתי שאחיה ולא אמות, כי התרנגולת חליפתי, תמורתי, כפרתי ורק השתדלתי להיות יותר טובה, כי פחדתי, שהמשקל של הקב"ה מקולקל ויכול להראות שהמעשים הרעים יהיו יותר כבדים מהמעשים הטובים ולא אזכה לסליחה ולמחילה. המשאלה שלי הייתה, שאצליח להיות תלמידה טובה ובת יותר טובה ושהוריי יחיו ויהיו בריאים ושלא יהיו ביניהם ריבים, ושיהיה לנו כמו שאמא הייתה אומרת, "לחם לאכול ובגד ללבוש".

עם תרנגולות הכפרה, הלכנו לשוחט. הוא שחט, הן צרחו ופרפרו עד שיצאה נשמתן. הבאנו אותן הביתה אחרי שמתו במקומנו. ישבנו כולנו במרפסת, הנחנו את התרנגולות בגיגית, מרטנו את נוצותיהן, כדי שלא יתפזרו, ואמא הכניסה את הנוצות לציפית לעשות מהן כרית. חתכה והכשירה ובישלה את הסעודה המפסקת שלפני תחילת הצום בנדיבות רבה. וזו הייתה הזדמנות פעם בשנה לטעום גם שוק גם כבד, שבמשך השנה, לא כולנו זכינו בהם להתכבד.

ואחרי הזלילה הגדולה, צמנו. בבגדים לבנים הלכנו לבית הכנסת והתפללנו וביקשנו מחילה.

היום

כבר שנים שאנו לא עושים כפרות עם תרנגולות ומכפרים על מעשינו במעות ובשטרות, והילדים לא רואים יותר תרנגולות שחוטות ומפרפרות, ולא יודעים ששמיכות פוך וכריות ממולאות בנוצות של אווזים ותרנגולות, וכבר לא מוכרים עופות חיים, לא בלולים ולא אצל הקצבים, ושהמטילות הזקנות, שבעבר שמשו לתעשיית הבשר, ליצור נקניק וכל השאר, בשרן המצומק והדל, לא ראוי למאכל אדם. והן מומתות ומושמדות...

והעוף והשניצל שאנו אוכלים, הוא בעצם תרנגול/ת, שנשחט/ה ונמרט/ה ונחתכ/ה במשחטה ולסופר ולאטליז היא מגיעה, בלי ראש ובלי רגלים ובלי גרוגרת, לחלקים שונים היא מבותרת, ומבקשים מהקצב שיסיר את העור והשומן המסוכן למאכל. ואף עני או קבצן לא בא לאסוף אותם והם לא עולים על שום שולחן.

וגם הכפרות הולכות ונעלמות ומעדיפים להמירן במעשים טובים, בנתינה ובתרומה. והאווירה של ערב החג, עברה ונגמרה, ומנהגים ישנים, פנים חדשות לובשים והישנים הולכים ונעלמים.