יצחק זמיר. יליד 1931, ורשה, פולין, למשפחת נייכטיגל (כיום זמיר).
עלה לארץ בגיל שלוש (1934) עם הוריו, שניהם סוכני ביטוח. למד בבית הספר היסודי אחד העם בתל אביב, והיה חבר בתנועת הצופים. סיים לימודים תיכוניים בגימנסיה הרצליה בתל אביב. נשוי לרינה, אב לשלושה.
שירת שירות חובה בצה"ל, במסגרת חיל האוויר. השתחרר מצה"ל בדרגת רב סמל, והחל לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים. תחילה למד כלכלה, מדע המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל אביב, ורק מאוחר יותר עבר ללמוד משפטים. ב-1955 קיבל תואר מוסמך במשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים. התמחה אצל השופט יואל זוסמן, בבית המשפט העליון. ב-1959 קיבל רשיון עורך דין. יצא לאנגליה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, וכתב שם עבודת דוקטורט במשפטים באוניברסיטת לונדון - בתחום של מינהל ציבורי.
מ-1959 כיהן כמרצה בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים 1971-1970 היה מנהל המכון למחקרי חקירה ומשפט השוואתי של האוניברסיטה. בשנים 1978-1975 היה דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.
בשנים 1986-1978 כיהן בתפקיד היועץ המשפטי ל
ממשלה, וקיבל שורה ארוכה של החלטות בנושאים שנויים במחלוקת: ב-1979 עורר ביקורת מצד אנשי הימין, כאשר הורה לממשלה לפנות את המתנחלים שהתיישבו בהתנחלות אלון מורה על אדמות שהופקעו מערבים, ולאחר מכן (1980) - כאשר קבע שבניין המחכמה, שליד הכותל, אשר הוחרם מתוקף תקנות לשעת חרום, מותר רק לשימוש כוחות הביטחון; ספג ביקורת גם כשהחליט לערער בפני בית המשפט העליון על קולת עונשם של נאשמי המחתרת היהודית; פעל להוציא מגבולות חסינות חברי הכנסת את עבירות התנועה; היה אחראי להסרת חסינותם ולהעמדתם לדין של השר אהרון אבו-חצירא וח"כ שלמה עמר; החליט שיש מקום להעמיד לדין את הבנקאים בעקבות פרשת ויסות מניות הבנקים; תקף את חלוקת ההקצבות למוסדות תורניים על-פי הסכמים קואליציוניים; סירב להגן בבג"צ על שר הבינוי והשיכון,
אריאל שרון, כשהוגש נגדו בג"צ בגין מינויים פוליטיים שביצע, ועל שר הפנים, יצחק פרץ, שביקש לטעון שגיור פירושו רק "גיור כהלכה"; התבטא בחריפות נגד סרבנות אידיאולוגית לשרת בצה"ל - הן לזו מצד קיצוני השמאל, שקראו לחיילים שלא לשרת בשטחים, והן לזו שיזמה מועצת יש"ע, שקראה לחיילים שלא לציית להחלטה לסגת מהשטחים, אם תתקבל החלטה כזו.
גולת הכותרת בפועלו כיועמ"ש היא אופן טיפולו בפרשת קו 300. זמיר עמד על סמכותו וחובתו להורות למשטרה לחקור חשדות פליליים לכאורה נגד ראש שירות הביטחון הכללי, אברהם שלום, ונגד יד ימינו של שלום, יוסי גינוסר. הוא דחה בתוקף את נסיונותיהם של
שמעון פרס,
יצחק רבין ו
יצחק שמיר להצניע את הפרשה, ובעקבות זאת הודח מתפקידו, ויצא לשוק האקדמי והפרטי. מאוקטובר 1988 ועד דצמבר 1991 כיהן בתפקיד נשיא
מועצת העיתונות. נאלץ לפרוש מכהונתו כנשיא על רקע אוזלת ידו בכמה מענייני העיתונות, ובעקבות מחלוקת בסוגיית הקמת בית דין לאתיקה. פעל להקמת הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, וכיהן כדיקן הפקולטה בשנה הראשונה להקמתה (1992-1991). ב-1991 חיבר דוח ובו המליץ על דרכים לשחרור תחנות הדלק מהחוזים שלהן עם שלוש חברות הדלק הגדולות. ב-1992 מונה כמלווה מטעם שר התקשורת,
משה שחל, במכרזי המדינה לערוץ 2. ב-1992 ערך חוברת - משפט וממשל, בהוצאת הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה. ב-1993 היה חתן פרס קרן אלכסנדר פור הומבולדט - לחוקרים מצטיינים בתחומי הרוח, והיה לישראלי הראשון הזוכה בפרס זה. היה חתן פרס ישראל בחקר המשפטים לשנת תשנ"ז.
ביום 17.1.94 מונה לכהונת שופט בית המשפט העליון. ביום 15.4.01 סיים תפקידו ויצא לגימלאות.
במסגרת כהונתו בבית המשפט העליון פסק, בין היתר (בהרכב שלושה שופטים או יותר) בעניינים הבאים: דחה עתירתם של עשרה אסירים יהודים - עמי פופר, דוד שרביט, אלן גודמן, יורם שקולניק, אבי ועקנין, נחשון וולס, נחמיה משבאום, טל שחר, גרשון הרשקוביץ וזאב וולף (שהורשעו ברצח ערבים על רקע לאומני), שביקשו לצוות על הממשלה לשחררם ממאסר, כפי שנעשה הדבר לגבי מחבלים ערבים "עם דם על הידיים". כתב: שחרורם של אסירים יהודים אינו נכלל במסגרת ההסכם המדיני עם הרשות הפלסטינית; בעתירה שהגישה עמותת במות נגד שר החינוך והתרבות,
אמנון רובינשטיין, אשר הפסיק את הזרמת הכספים הייחודיים לעמותה, דחה את העתירה אך מתח ביקורת על שיטת ההקצבות לעמותות; דחה עתירה שהגישו שני עורכי דין מתל אביב, שטענו שחנינה קולקטיבית של אסירות פלסטיניות מחייבת חוק מיוחד של הכנסת, וקבע כי בסמכותו של הנשיא לשקול לתת חנינה לאסירות אלה; דחה עתירתו של בנימין זאב כהנא, שביקש להורות למשטרה לאפשר לו לקיים עצרת לזכר אביו, הרב מאיר כהנא; בעתירות שהגישו
יוסי כץ, יצחק סופר וינון זריבי, נגד החלטת בתי הדין הרבניים להוציא נגדם כתב סירוב, קבע שבתי הדין הרבניים אינם מוסמכים להוציא כתבי סירוב נגד אזרחים המסרבים להישפט בפניהם, ואינם מוסמכים להטיל על אזרחים אלה נידוי וחרם; בערעור פלילי שהגישו מרדכי אשכנזי, משה צדוק
ושאלתיאל עוזרי (על הרשעתם ועל העונש שנגזר עליהם באשמה של קשירת קשר לסחר בסמים והחזקת סם שלא לצריכה עצמית), בטענה שאין במכלול הראיות שהשופט הסתמך עליהן כדי לקשור בינם לבין הסם, קבע שיש להשאיר את ההרשעה על כנה, וקבע שגם ראיות קלושות ביותר עשויות לשמש הוכחה של ממש להרשעה בעבירה - בתנאי שבוחנים את משקלן המצטבר; קיבל את עתירת שדולת הנשים בישראל לביטול מינויי גברים לדירקטורים ברשות הנמלים והרכבות ובבתי הזיקוק, משום שהשרים הממונים (שר האוצר, שר התעשיה ושר האנרגיה) לא מילאו את חובתם - להעדיף ולשקול מינוי נשים לכהונות אלה, כדי לתקן את אפלייתן במשק; דחה ערעורו של שחר חדד (על חומרת העונש), שהורשע בהריגת אביו לאחר התעללות ארוכת שנים, בנימוק שהנסיבות האישיות כבר נלקחו בחשבון על-ידי בית המשפט המחוזי; התיר לשירות הביטחון הכללי להפעיל את שיטת הטלטול - בחקירת עבד בלביסי, מתוך הנחה כי בנסיבות המיוחדות של המקרה, גילוי המידע מפי המחבל עשוי להציל חיי אדם; דחה ערעורו של מירון איזקסון, שביקש לבטל את ההחלטה לרישום תנועתו של
אחמד טיבי כמפלגה בישראל; דחה ערעורם של מטה מותקפי הטרור - אורה קליין, אורה בכרך ומאיר אינדור, נגד שחרור האסירות הפלסטיניות בהתאם להסכמים בין ישראל לרשות הפלסטינית; דחה עתירתם של גלברט ויואל שמלה, שעמדו על הדחת שופט בית המשפט המחוזי בנצרת, עבד אל-רחמן זועבי, מוועדת שמגר לחקר הטבח בחברון, בעקבות התבטאותו בראיון עיתונאי; דחה עתירתו של ראש עיריית ירושלים,
אהוד אולמרט, נגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה, שעמד על הגשת כתב אישום נגדו בפרשת החשבוניות הפיקטיביות של הליכוד; דחה עתירתו של מרכז השלטון המקומי, שביקש לבטל את הסעיף בחוק חסינות חברי כנסת, האוסר על כפל כהונה לכנסת ולראש רשות מקומית, פרט לראשי רשות מקומית שכבר מכהנים. מרכז השלטון המקומי טען שזהו חוק מפלה; דחה עתירתם של שישה חיילים שהואשמו בשימוש בסמים בזמן חופשה, וביקשו לבטל את העמדתם לדין צבאי, על מנת למנוע רישום פלילי שיקשה עליהם בדרכם האזרחית; דחה ערעורו של יוסף גטניו על הרשעתו באונס, וקבע כי אשה אינה חייבת להתנגד פיזית, כדי שתוכל לטעון לאונס במקרה של קיום יחסי מין נגד רצונה; דחה ערעורו של גבר נשוי מדרום הארץ, שתבע לקבל לידיו את התינוק שנולד לו מיחסיו עם שכנתו הקטינה; דחה עתירה שהגישו עליזה ומסעוד שושן מאופקים, שתבעו להשעות את מפקד בית הספר לקצינים של צה"ל, אלוף משנה מוני חורב, שהואשם בגרימת מותו ברשלנות של בנם החייל ינאי שושן; קיבל עתירתה של ההסתדרות, שביקשה לבטל את פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, אשר הכיר בארגון עמית, שהוקם על-ידי קופת חולים מכבי, כארגון עובדים לפי חוק הגנת השכר; בערעור נחמני נגד נחמני פסק, בדעת מיעוט, שאין לאפשר לרותי נחמני להשתמש בביציות המופרות; דחה עתירה שעמדה על חיוב שר הפנים, לשלול מ
יגאל עמיר את אזרחותו, ולאסור עליו להשתתף בבחירות לכנסת; ביטל את החלטת לישכת עורכי הדין, שביקשה להחמיר עם סטודנטים בבחינות, ללא תקופת מעבר ראויה; דחה עתירה שביקשה לאסור על הממשלה לשלוח כוח שוטרים, לפעולות שיטור ואבטחה בהאיטי; דחה עתירות שהגישו חברי הכנסת
יונה יהב,
יוסי ביילין,
אופיר פינס,
יוסי שריד, והעמותה לאיכות השלטון, שעמדו על הגשת כתבי אישום נגד ראש הממשלה
בנימין נתניהו, שר המשפטים
צחי הנגבי, ומנכ"ל משרד ראש הממשלה
אביגדור ליברמן, בגין חלקם לכאורה בפרשת בראון.
באפריל 2001 פרש לגימלאות.
