הריאל האירני איבד שני שלישים מערכו בששת החודשים האחרונים, בעיקר מאז הודיעה ארה"ב על נסיגתה מהסכם הגרעין וחידוש העיצומים. בוושינגטון סבורים שהדבר מלמד על קריסה כלכלית שבעקבותיה תבוא קריסה פוליטית. דגוואד סאלחי-איספיהאני מאוניברסיטת הרוורד טוען במאמר ב-Foreign Affairs, שההנחה הראשונה נכונה גם אם מוגזמת, בעוד השנייה מבוססת על הערכות שגויות.

הצלילה בשער הריאל נובעת יותר מהחלטות שגויות וכשלים מבניים בטהרן מאשר מצעדיו של הנשיא דונלד טראמפ, סבור סאלחי-איספיהאני. הבנה נכונה של הסיבות שהעמיקו את המשבר תוביל למסקנה, כי היד החזקה של המשטר בתחום הכלכלי עשויה להתרפות ואף להיעלם. יש להבין את מנגנון הסחר במט"ח באירן כדי להימנע מהטעות המקובלת של יצירת משוואה בין צניחה בשער הריאל לבין קריסה כלכלית שתחליש את המשטר.

נכון שלאחר חתימת הסכם הגרעין בינואר 2016 נשבה רוח עזה של אופטימיות כלכלי בטהרן, אבל כבר מאמצע 2017 היה ברור שההסכם נותר בחיים בזכות הנשמה מלאכותית. החברות המערביות החלו לצאת עוד לפני שטראמפ הודיע על נסיגתו מההסכם, שכן הן חששו מאובדן הגישה לשוק האמריקני. חידוש העיצומים הנחית מכה בלתי נמנעת, אך החלטות שגויות של האירנים עצמם העמיקו את המשבר.

הברורה שבהן הייתה ההחלטה לקבע את שער החליפין מ-2012 ועד 2018, תקופה בה המחירים באירן כמעט הוכפלו לעומת אלו שבשותפות הסחר שלה. התוצאה היא ניפוח שערו של הריאל ב-100%, מה שפגע בייצוא (פרט לנפט) ובתעסוקה. יש צורך במכה חיצונית עזה כדי לתקן מצב זה – והעיצומים האמריקניים הם שהנחיתו אותה. טעות שנייה הייתה הביטול הפומבי שבו התייחסו שלטונות אירן לאיום העיצומים ולהשפעתם על הריאל – במקום להתכונן לקראתם ולשכנע את המשקיעים שיש להם מענה. התוצאה הייתה שכאשר הגיע המשבר, הוציאו עשירי אירן כמויות גדולות של כסף למקומות מבטחים מחוץ למדינה. וכאשר זה קרה – המשיכה הממשלה להתעלם מן המציאות וטענה שמדובר בפעילות ספקולטיבית של חלפנים.

באפריל השנה קיבע ממשל רוחאני את שער הדולר על 42,000 ריאל, פיחות של 10% בלבד, הפסיק לחלוטין את המסחר במט"ח – ובכך כפה בפועל מעבר לשוק השחור. גם זו הייתה טעות חמורה, סבור סאלחי-איספיהאני. למרבה האירוניה, מאחר שהעיצומים האמריקניים נכנסו לתוקפם רק באוגוסט – הרי שבמשך ארבעה חודשים הייתה זו ממשלת אירן שפגעה קשות בסחר החוץ שלה.

עם זאת, ייתכן שמשבר הריאל דווקא יסייע לבנקים האירניים, משום שיש להם חובות ניכרים במטבע המקומי והאינפלציה כמעט מחקה אותם. לפני חמש שנים סבלו הבנקים מהירידה בערך הנדל"ן באירן, אך הצניחה בריאל שהביאה את האינפלציה לשיעור של 50% גם מעלה את ערך הנדל"ן ונכסים אחרים שבידי הבנקים. בנוסף לכך, ממשלת אירן יכולה להשתמש בהכנסותיה מייצוא הנפט כדי לסייע לשכבות שנפגעו מן האינפלציה הדוהרת.

סאלחי-איספיהאני מצביע על טעות בסיסית, כאשר מדברים על "שער החליפין של הריאל". למעשה יש שלושה שערים: השער הרשמי של 42,000 ריאל לדולר, המשמש לייבוא חומרי גלם ומוצרי צריכה; שער השוק החופשי – 140,000 ריאל לדולר; והשער לייבוא וייצוא רשמי העומד על 90,000 ריאל לדולר. בשל ריבוי השערים, הפיחות אינו משפיע באותה צורה על כל מגזרי המשק. מאז אפריל 2018 צנח השער בשוק החופשי ב-60% בעוד מדד המחירים לצרכן עלה ב-16% - ולכן ההתייחסות לשער החליפין כקנה מידה למצב הכלכלי היא מוטעית.

שיעור העוני באירן נמוך ביחס לעולם – פחות מ-10%, לפי נתוני הבנק העולמי. 8 מיליון אירנים מקבלים תמיכות חודשיות משתי סוכנויות רווחה ו-50 מיליון מקבלים תמיכה חודשית השווה ל-100 דולר למשפחה בת ארבע נפשות. הנשיא חסן רוחאני פעל להפחתת היקף תוכנית הסיוע שיצר קודמו, מחמוד אחמדינג'אד, והתמיכה החודשית איבדה כ-75% מערכה מאז החלה התוכנית ב-2012. הוא החליף אותה בתמיכות ממוסדות רווחה, אחד מהם – קרן צדקה דתית. הנפגעים משינוי זה הם שיצאו לרחובות בינואר השנה, מציין סאלחי-איספיהאני.

העיצומים האמריקניים הנחיתו מהלומה כבדה על הכלכלה האירנית, אך לא ניתן למדוד אותה רק באמצעות ההשפעה על הריאל. מה שקרה לכלכלה האירנית קשור בעיקר לאופן בו תעסוקה וההכנסה הריאלית הגיבו לפיחות. ותגובתו של הציבור האירני להתפתחויות אלו היא התעלומה הגדולה: האם הם ילחצו על האייתולות להיכנע לארה"ב כפי שמקווה טראמפ, או שהם יפנו את עורפם לעולם כפי שמקווים הקיצונים בטהרן?

ממשלת אירן הגיבה על העיצומים בתוכנית האמורה להקל את השפעותיהן על עניי המדינה. אבל הבעיה הכלכלית הגדולה ביותר הייתה ונותרה שיעור האבטלה הגבוה של הצעירים. שליש מהגברים ומחצית מהנשים בעלי התארים האקדמיים שמתחת לגיל 30 הם מובטלים. ריאל זול יותר יכול לסייע לממשלה ליצור משרות מחוץ למגזר הנפט, אבל רק בצורה מוגבלת – משום שארה"ב מונעת את גישתה של אירן למערכת הבנקאות העולמית. אירן תלויה באיחוד האירופי, סין ורוסיה לצורך הגישה למערכת הפיננסית הבינלאומית, ולא ברור עד כמה הללו יוכלו לתת לה מענה.

כאשר התחולל משבר כלכלי ב-2012, האשימו האירנים את אחמדינג'אד ומדיניותו האנטי-מערבית ובחרו את רוחאני בתקווה שיחולל שינוי. אם התוצאה בפועל של מדיניות רוחאני והסכם הגרעין תהיה רק חיים קשים יותר, עלולים האירנים להיעתר לקולות הקוראים לשוב ולהתנתק מן המערב ולפנות מזרחה, מסיים סאלחי-איספיהאני.