קאמי קלודל, פסלת גאונית בזכות עצמה

קאמי קלודל הייתה אחותו של הסופר, המחזאי, המשורר, חבר האקדמיה והדיפלומט, פול קלודל. כמו-כן הייתה במשך כתריסר שנים תלמידתו, עוזרתו ואהובתו של אחד מגדולי פסלי העולם, אוגוסט רודן. המוניטין של שני ענקים אלה, האח פול קלודל והמורה והמאהב אוגוסט רודן, האפיל במידה מסוימת על זה של קאמי קלודל במשך תקופת ימי חייה וגם לאחר מכן. יצירותיה של קאמי קלודל הוצגו תמיד בסלונים ובתערוכות, גם במשך אישפוזה וגם לאחר מותה - העיסוק בהן לא פסק למעשה מעולם, אך שמעה לא הגיע לקהל הרחב. כארבעים שנה לאחר מותה, חל מהפך, וזאת הודות לספרה של השחקנית אן דלבה, אישה, קאמי קלודל מ-1982 ולסרטו של ברונו נויטל קאמי קלודל מ-1988 בכיכובה של איזבל אדז'ני. הודות לרב במכר ולסרט המצליח משנות השמונים שמה של קאמי קלודל נישא, מאז ועד היום, בפי כול. ספרים וסרטים נוספים עוסקים בה, מחזות ומופעי ריקוד מוקדשים לה, מכתביה יצאו לאור, מקומות ומוסדות נקראו על שמה.

ולא זו בלבד. מוזאון, הנושא את שמה ומוקדש לה, הוקם ב-2017, בנוז'ן-סור-סן, עיר שבה בילתה קאמי שלוש שנים בילדותה. המוזאון מהווה קומפלקס אדריכלי וכולל בכניסה את הבית שבו גרה משפחת קלודל מ-1876 עד 1879. רֶן-מארי פריס, נכדה של פול קלודל ובת של רֶן קלודל, שהקדישה שנים רבות לקידום המוניטין של אחות הסבא שלה, מכרה למוזאון, תמורת כ-13 מיליון אירו, את רוב פסליה של קאמי שרכשה ברוב מאמצים (ניגוד צועק לתנאים העלובים שבהם הוחזקה קאמי בשלושים שנות חייה האחרונות שבסופן נפטרה מתת תזונה). הפסלת הגאונית, קאמי קלודל, זכתה סוף-סוף להכרה בינלאומית גורפת בזכות עצמה.

ילדות ונערות

קאמי נולדה ב-8 לדצמבר, 1864, בכפר פֵר-אַן-טַרְדֶנוּאָה, ליד סואסון, לאב גובה מיסים ולאם עקרת בית מסורתית. שנה קודם נולד לזוג תינוק, שארל-אנרי, שנפטר לאחר 16 יום. אמה של קאמי לא אהבה את הילדה שנולדה לה לאחר מותו של הבן. האִם תלתה בתינוקת, באופן תת-מודע, את האשמה לטרגדיה? כך או כך, אימה של קאמי נטרה לה טינה ופעלה נגדה במשך כל ימי חייה. את הקווים הגבריים, המאפיינים את סגנונם של רבים מפסליה העתידיים של קאמי, ניתן לייחס, בין היתר, לרצונה של הבת הזנוחה למלא את מקום הבן שנפטר כדי לזכות באהבת האם הקרה.

שנתיים לאחר הולדת קאמי, שנעשתה, לאחר מות אחיה התינוק, הבת הבכורה, נולדה לואיז, זו שתנהל חיים קונבנציונליים, לרוחה של האם, ותזכה, היא, באהדתה. שנתיים לאחר הולדת לואיז, נולד פול, זה שיהיה לסופר ודיפלומט מפורסם. ב-1876 עברה המשפחה, לרגל מינויו של האב למשרה חדשה, לנוז'ן-סור-סן והתיישבה בבית בורגני מהמאה ה-18. בית זה נמצא בקדמת המוזאון קאמי קלודל.

קאמי, רק בת 12, מעצבת פסלונים מחימר. כשרונה של הילדה, שהתבטא כה מוקדם, משך את תשומת לבו של הפסל אלפרד בּוּשֶׁה, בן המקום שעבר לעיר הבירה והצליח בה. אביה של קאמי תמך בבתו והגן עליה מפני איבתה של האם, שגילתה התנגדות עזה לכיוון האמנותי שבו בחרה קאמי. העימות בין האב, שהסכים לרצונה של קאמי ללמוד ולפסל בפריז, לפי עצתו של בּוּשֶׁה, לבין האם, שהתנגדה למעבר, הסתיים בנצחונו של האב.

ב-1882 עקרו, אם כן, האם ושלושת הילדים (האב נשאר, לצורך עבודתו, מאחור) לעיר הבירה והשתקעו בבולבאר מונפרנאס. קאמי השתתפה בכיתת הפיסול של אלפרד בּוּשֶׁה ועבדה בסדנה שאותה חלקה עם פסלות נוספות, אנגליות ברובן. אך בינתיים זכה אלפרד בּוּשֶׁה במקום השני בתחרות פרס רומא ונסע לממש אותו באיטליה, לא לפני שהעביר את כיתת הפיסול שלו לידידו אוגוסט רודן.

תריסר שנים במחיצת אוגוסט רודן

ב-1884 נכנסה קאמי קלודל, עוד לא בת ה-20, לסדנתו של הפסל הנודע, אוגוסט רודן, בן ה-42, ברובע השביעי. רודן היה כבר מפורסם כפסל, בשיא בשלותו כאמן. היו לו מעריצים, היו לו אויבים. שמעו של רודן יצא לפניו גם כמפתה נשים סדרתי. כל הנשים, ששימשו לו כמודל, היו גם אהובותיו. רודן העריץ נשים ואלה כרעו לפניו ברך. הן התייצבו לפניו עירומות, והוא לש, כייר ועיצב, עקר את ליבן, פיסל את גופן, הנציח את יפיין בגבס ובאבן. התנ"ך של רודן היה הטבע, אלוהיו - ארוס.

בצד אהבהביו המרובים של המאסטרו, שכנה במקום של קבע בת זוגו הנאמנה, רוז בֶּרֵה. אוגוסט רודן פגש את רוז בֶּרֵה, תופרת פרחים ונוצות לכובעים, בת 20, ב-1864, בשנה שבה נולדה קאמי ושנתיים לאחר מותה של אחותו האהובה, מריה. מריה תמכה באחיה בתחילת דרכו, שכנעה את אביהם להתיר לו לעסוק בפיסול, ניחמה ועודדה אותו כשלא התקבל וזאת שלוש פעמים לאקדמיה לאמנויות יפות.

רוז הנאמנה המשיכה למלא את תפקידה של מריה, האחות שנפטרה באופן טרגי והשאירה את רודן כואב ומיוסר. לולא מריה שרוממה את רוחו בעת שהושפל עד עפר לא היה אוגוסט מגיע לאן שהגיע. האם ניתן להגיד זאת גם לגבי רוז? רוז דבקה בו ולא הרפתה. מרגע פגישתם לא נפרדו לעולם. רוז הייתה אשת חייו של רודן, בת זוג, מטפלת, אם ואחות, עזר כנגדו, קשורה אליו בעבותות, בעוני ובמצוקה בתחילת הדרך ובעושר שהביאה הצלחתו לאחר מכן. וגם כשמאהבות ערמומיות עמדו לגזול ממנו את הונו בסוף חייו, עמדה רוז לצדו והביטה בו במבטה האוהב. עקרת בית מסורתית, רוז בישלה לו מטעמים, הצטיינה בצלי בקר בורגיניון, וילדה לו בן, אוגוסט-אז'ן בֶּרֵה, ב-1866, כשקאמי קלודל הייתה בת שנתיים. רודן לא הכיר מעולם בבנו המשותף עם רוז. אוגוסט-אז'ן בֶּרֵה נאלץ להסתפק בפירור שמו הפרטי אוגוסט ולא נשא מעולם את שם המשפחה רודן.

את אשת חיקו רוז נשא אוגוסט רודן לאישה כשכבר הייתה חולה וגוססת, ב-1917, שבועיים לפני שנפטרה מדלקת ריאות, בגיל 73. האם הסכים רודן לטקס הנישואים כדי להודות, בחטף, ברגע האחרון, לאישה שליוותה אותו לכל אורך הדרך, ללא תנאים וללא סייגים? "חיי משפחה גרוטסקיים", כפי שכינתה בלעג מר קאמי קלודל את יחסי אוגוסט-רוז או קשר עמוק ששימש לאמן הגדול כעוגן מבורך? לכל אחד משקפיו שלו. תשעה חודשים לאחר מכן, בסוף אותה שנה, בנובמבר, נפטר גם רודן, בגיל 77. אוגוסט רודן ורוז בֶּרֵה נחים לנצח, זה ליד זו, בצל "האדם החושב", בפארק ביתם במֵדוֹן, שבו התגוררו בעשרים שנות חייהם האחרונות. הבית, סדנת הפיסול והפארק מהווים כיום מוזאון.

ב-1884, כשקאמי קלודל נכנסה לסדנתו של אוגוסט רודן, פסל בשל שמאחוריו כבר כיהנה במקום כבוד יצירתו הנקראת "האיש בעל האף השבור", הייתה הנערה היפהפיה והשנונה, שעיניה היו כחולות כהות, מסגירות את נחישותה, רעננה ומרעננת. קאמי חדת הלשון, העריצה והלעגנית הכירה בערך עצמה עד יהירות. החיים לפניה והיא תכבוש את העולם. כלום לא התחילה לכייר כבר בגיל 7? כלום לא זכתה להערכה על יצירותיה "פול בן ה-13" ו"אֶלֵן הזקנה"?

בימים ההם נשים פסלות היו במיעוט, עוד יותר מאשר היום. פיסול נחשב כעיסוק גברי, לא רק משום הכוח הנדרש כדי לעצב את החומר אלא גם משום שלא ראוי היה שאישה אמנית תעמוד ותעבוד מול מודל עירום. קאמי לא התחשבה הרבה במוסכמות והמאסטרו הכיר בכשרונה של המתלמדת. "הראיתי לה היכן למצוא את הזהב אך הזהב שמצאה היה שלה", אמר. אוגוסט רודן וקאמי קלודל היו בעלי רגישות דומה עוד לפני שנפגשו. "אֶלֵן הזקנה", למשל, יצירה של קאמי שבוצעה לפני פגישתה עם המאסטרו, מגלה את רגישותם הדומה של שני האמנים.

רודן, שהיה משופע בהזמנות, ממלכתיות ופרטיות, ולא יכול היה לבצע הכל בעצמו, שכר עוזרים רבים עליהם הטיל עבודות שונות. כך נהגו כל האמנים המבוקשים החל מתקופת הרנסאנס, אחרת לא היו מסוגלים להתמודד עם כמות העבודה האדירה. קאמי נעשה לסייעתו המועדפת. המאסטרו פיסל את גוף היצירות וקאמי - כפות ידיים ורגליים. חותמה של קאמי ניכר ביצירות רבות של רודן, כמו, למשל, "שער הגיהנום", "שועי העיר קאלה", "מצבה לבלזק" ("הבלזק של רודן") ועוד. רודן קידם את תלמידתו ולא קינא בה. הוא הכיר יפה בערך עצמו ולא חשש משום יריבות ומשום התחרות. במקביל לעבודתה עם רודן, קאמי פיסלה יצירות אישיות ועצמאיות משלה והמאסטרו התיר לה לחתום על יצירותיה והציג אותן בתערוכות, לצד אלה שלו. כך, למשל, חתומה קאמי על פסל החימר שלה "הנערה עם האלומה", שהוכתר ב-2003 כ"אוצר לאומי" ונקנה שנה לאחר מכן על-ידי המדינה ב270,000 אירו, הודות לנדיבותו של נטיקסיס-בנק פופולר.

רודן פיסל את דיוקנה של קאמי, קאמי פיסלה את דיוקנו של רודן. אם קאמי למדה רבות מהמורה הוותיק, רודן קיבל גם הוא השראה מרעננותה ומקוריותה של הפסלת בראשית הדרך. מבטה של קאמי על יצירותיו פתח לו דרך אל מחוזות אחרים. הודות לקאמי לא התקבע בהישגיו והתחדש בתנופת נעורים. היו אלה שתי נשמות תאומות מאוחדות באמנותן. ממודל, תלמידה ומוזה הפכה קאמי לכמעט שוות ערך.

כמו רוב הנשים ששהו במחיצתו של רודן, גם קאמי הפכה לאהובתו, אלא שהפעם היה המצב שונה. עד כה כבש אוגוסט את מעריצותיו, טרף קל, ללא כל קושי. במקרה של קאמי, רודן התאהב קודם בפסלת הכשרונית ואחר כך באישה. בעיניה של קאמי לא קרא הפסל המצליח הערצה עיוורת כמו בעיניהן של שאר הנשים אלא קריאת תגר: "כשרוני שווה לכשרונך. אעשה כמוך, אעשה שונה ממך, ההפך ממך, טוב ממך". המפתה הפך למחזר, הצייד לניצוד. והתחושה החדשה הזאת הסעירה את אוגוסט. קאמי כבשה אותו ביהירותה ובמזגה הסוער. מעתה והלאה לא יכול היה רודן להיפרד מאהובתו.

שלושה קיצים קסומים בטירת לילֵט

החל ב-1891 וזאת במשך שלוש שנים (יש אומרים ארבע), זוג הפסלים, אוגוסט וקאמי, נהג להיפגש בטירת לילֵט היפהפיה, בחבל טורן, מקום השראה קסום, פארק רחב ידיים שתענוג לטייל בו, נהר האָנְדְר שאפשר לטבול בו ללא חשש, סעודות טעימות בחדר האוכל המשקיף משני צדיו על גן מטופח. רודן הגיע לאזור הולדתו של בלזק לאחר שקיבל הזמנה מאמיל זולא, ראש איגוד הסופרים דאז, לפסל את פסלו של הסופר (את "מצבה לבלזק" ניתן לראות כיום בגן מוזאון רודן בפריז ובבולבאר רַסְפָּיי, ליד הברסרי לה רוטונד). במהלך סיוריו באזור כדי לחקור את דמותו של בלזק, איתר רודן את טירת לילֵט והזמין את אהובתו הצעירה להצטרף אליו. קאמי התאהבה במקום. כשהגיעה פעם לטירה לפני רודן, הפצירה בו לבוא מוקדם ככל האפשר כדי שיטעמו יחד מ"גן העדן". רודן עבד שם, כאמור, על פסל הענק שלו, "מצבה לבלזק", וקאמי טרחה על פסלה האישי החשוב "בעלת הטירה הקטנה". כמודל שימשה לקאמי נכדתן של בעלי הטירה דאז אך מבטה ההזוי של הילדה מביע את מועקתה של קאמי עצמה. דיוקן הילדה, שקאמי הכניסה בו את מצוקותיה כבוגרת, מעיד על גדולתה של הפסלת, מה גם שניתן לראות בו יצוג אוניברסלי של גיל הילדות, לצד דיוקנים כמו "אֶלֵן הזקנה" ו"קלוטו", המייצגים את הגיל המבוגר. שלבי החיים השונים בצירוף משקלו של הגורל מהווים מוטיבים חשובים ביצירתה של הפסלת.

פרידה דרמטית מרודן

רוז הזילה דמעות בחגי המולד בהם בילה האיש שלה עם אהובתו הצעירה. רודן אף הבטיח לקאמי נישואים וחתם על חוזה שבו הוא מסכים לדרישותיה להיות בן זוגה הבלעדי ולא לקבל מתלמדות אחרות. אך צוחק מי שצוחק אחרון. רודן, שנבהל מקיצוניותה של קאמי והבין שלא יוכל לחיות אתה חיים נוחים, חזר בו מהבטחתו די מהר וסרב לעזוב את רוז השלווה והכנועה, הסלחנית והמבינה. שנאתה של קאמי אל רוז הפכה לבוז. אהבתה אל רודן הפכה לשנאה. התפרצויות הקנאה של קאמי הרחיקו ממנה יותר ויותר את רודן, שמאז ומתמיד התבצר בנוחיות יחסיו עם רוז. אך הייתה זו קאמי המרדנית והסוערת שניתקה את יחסיה עם המאסטרו לאחר כתריסר שנים של קשר תשוקה לוהט.

מהרגע שאוגוסט רודן חזר בו מהבטחתו להיפרד מרוז, להפסיק את הרפתקאותיו עם נשים אחרות ולשאתה לאישה, עולמה של קאמי התמוטט עליה. משפחתה הפנתה לה עורף, רודן הפנה לה עורף, נשאר הקהל. אולי יאהב הוא את אמנותה ויעריך אותה כיאות? אך הקהל בן זמנה של קאמי הפנה לה עורף גם הוא, בסופו של דבר, לאחר פרידתה מרודן. קאמי לא הפסיקה מלתקוף ולהשמיץ את האמן המוערך והחמיצה עקב כך את ההזדמנות להיבנות בזכות עצמה.

חמש עשרה שנות יצירה ובדידות

ב-1893 כתבה קאמי לאחיה פול: "יש לי המון רעיונות חדשים שימצאו חן בעיניך מאוד. (...). אני נהנית כל כך לעבוד. (...). אתה רואה, זה ממש לא בסגנון של רודן". נחושה להשתחרר מהקשר האישי והמקצועי עם רודן, נראה שהקריירה העצמאית של קאמי עלתה על פסים גבוהים. קאמי פורשת כנפיים, ממריאה, קושרת קשרים, מציגה יצירות חשובות בסלונים שונים: "הוולס", "קלוטו", "האל הממריא", "גיל מבוגר", "המשוחחות", "פרסאוס והגורגונה", ועוד ועוד. משפחת רוטשילד קנתה ממנה פסלים רבים והציגה אותם במוזאונים בערי שדה, הרוזנת ארתור דה מֶגְרֵה, שהתגוררה ליד פארק מונסו, תמכה בה, איפשרה לה עצמאות כלכלית והזמינה אצלה יצירות, ביניהן "פרסאוס והגורגונה", אך ב-1905 נותקו יחסיהן בעקבות מריבה שנגרמה על-ידי אפייה הקשה של קאמי. באותה שנה הציג סוחר האמנות אֶזֵ'ן בְּלוֹ, אמן בעצמו, את פסליה בגלריה המפורסמת שלו, 5, בולבאר דה לה מדלן. בְּלוֹ המשיך לקדמה בשתי תערוכות יחיד נוספות, בשכפול פסליה בברונזה בבית היציקה שירש מאביו ובפרסום מאמרים עליה בעיתונות. בְּלוֹ היה חבר נאמן שעשה ככל יכולתו כדי לסייע לאמנית אותה העריץ, וכאמור, לא היה היחיד. אך קאמי הרחיקה מעליה את ידידיה ומקורביה בהתנהגות אלימה וזועמת.

קאמי איבדה בעת ובעונה אחת את שני האנשים שהיו קרובים לה ביותר, מלבד אביה: אחיה האהוב פול ועמיתה הנערץ אוגוסט. הקריירה של פול קלודל כדיפלומט, מינויים בניו-יורק, בוסטון, שנגחאי, יפן, ברזיל, הרחיקו אותו מאחותו, התרחקות שחלה באותה תקופה שבה נפרדה קאמי מרודן. אחרי 1906, שנה שבה עזב פול קלודל לסין, קאמי הפסיקה ליצור והחלה להשמיד את פסליה בהתקפי אלימות. זרם ההזמנות פסק וקאמי נותרה ללא מקורות פרנסה. רודן תמך בה כספית, המליץ עליה בפני מקורביו והשתדל להעביר לה הזמנות אך קאמי האשימה אותו בביטולן. אירועי חייה של קאמי הביאו להתפרצותה של מחלת נפש, סכיזופרניה פרנואידית. קאמי האמינה שרודן וחבורתו מרגלים אחריה, מתנכלים לה ורודפים אותה: רודן גזל את זמנה, גנב את רעיונותיה כשעבדו יחדיו, וגם עתה, הוא מתעתד לגזול את יצירותיה. הוא ושליחיו נכנסים בהיחבא לביתה ושודדים ממנה את פסליה. ולא רק שגזל ממנה את נעוריה, הוא אף ירצח אותה. כל אלה לא היו כמובן אלא הזיות. רודן ניסה לסייע לה ואף שילם בסתר תקופה מסוימת את שכר הדירה באי סן לואי אך קאמי הייתה בטוחה שהוא מנסה לחסלה.

החל ב-1911 מצבה של הפסלת הורע. קאמי זנחה כללי הגיינה יסודיים, ניזונה באופן גרוע, נתנה עינה בכוס, שמנה וכבדה, הסתגרה בביתה בחברת חתולים, תלשה את חיפויי הקירות, שברה ריהוט, הגיפה תריסים בשלשלאות, דיברה אל עצמה בלי סוף בקול מונוטוני. רק עם רדת הלילה הייתה יוצאת, השד יודע לאן. השכנים התלוננו. ב-1913 נפטר אביה של קאמי, שעמד תמיד לצידה. לקאמי לא נמסר על מותו והבת לא השתתפה בהלוויתו של אביה האהוב.

שלושים שנה במוסד סגור לחולי נפש

כל עוד היה האב בחיים, לא העזה האם לפגוע בקאמי. שבוע ימים לאחר מות האב, העבירה אותה אימה, בחתימת רופא, ד"ר מישׁוֹ, ובהסכמת האח פול, למוסד סגור לחולי נפש, ויל-אֶבְרָאר, כ-10 ק"מ מצפון-מזרח לפריז, שבו שהתה כשנה. ב-1914, עקב פרוץ המלחמה שגייסה למאמציה את בתי החולים, הועברה קאמי למוסד מוֹנְדְוֵורְג, ליד העיר אביניון, בדרום צרפת, שממנו לא יצאה עד יום מותה.

האם חש רודן רגשי אשמה, דומים לאלה שחש כשאחותו האהובה מריה הסתגרה במנזר בגלל אהבה נכזבת, חלתה וגוועה? רודן בן ה-22 הביא לביתו חבר צייר, ארתור בַּרנוּבָן, שהתיידד עם מריה וצייר את דיוקנה. בַּרנוּבָן הגיע תכופות אל בית המשפחה ודיבר נכבדות באחותו של חברו אוגוסט. מריה הייתה מאוהבת בו אנושות ולאחר שארתור חזר בו מהבטחתו והודיע שיישא לאישה בחורה אחרת, נכנסה מריה למנזר אך עוד לפני שנדרה את נדר הנזירות, חלתה בזיהום (דלקת הצפק), הוחזרה לבית המשפחה ומתה בעודה בת 24 בלבד. האח האבל, אוגוסט רודן הצעיר, לא ידע נפשו ועמד על סף טירוף, הסתגר במנזר אף הוא ופיסל בגנו את דיוקן אב הבית. ראש המנזר הפציר בו לצאת אל העולם ולמלא את יעודו כפסל. לאחר כמה חודשים, שבהם נרפא רודן מאבלו, יצא ועשה כעצת הכומר הנבון. האם חש רודן בן ה-73, כשקאמי כמו מריה, כ-40 שנה לאחר מכן, איבדה את חייה בגלל אהבה נכזבת, אותם רגשי אשמה?

ב-1913 רודן היה כבר מבוגר וחולה ולא יכול היה להתערב בפרשה האומללה, מה שגם שפול קלודל ראה בו כבר מההתחלה יריב מסוכן שגזל ממנו את קאמי. עם זאת, האמן הדגול לא שכח את אהובתו לשעבר, העביר לה כספים דרך ידיד משותף וציווה על הקמת מתחם מיוחד שיוקדש לקאמי במוזאון רודן העתידי בפריז.

קאמי לא פסקה מלשלוח מכתבים קורעי לב למשפחה, לרופא שאישפז אותה, למקורבים שונים, שבהם ביקשה והתחננה שיוציאו אותה מהמוסד. צעקותיהם של החוסים האחרים, האוכל הגרוע, התנאים הקשים, כל אלה מובעים במכתביה באופן נוקב. "היה כדאי באמת להיוולד עם כישרון ולעבוד כל כך קשה כדי לקבל שכר כזה. אפילו לא פרוטה, עינויים מכל הסוגים, שום תענוג מתענוגות החיים ועוד לסיים אותם כך", כתבה קאמי לבן דודה. "לא אספר לך את הסיפור האפי של חיי כדי לא לגרום לך עצב", כתבה לאֶזֵ'ן בְּלוֹ. "אני מצויה בתהום. חלום חיי הפך לסיוט".

אימה של קאמי אטמה אוזניים ולב. האם סרבה לכל מגע עם בתה ולא איפשרה שום דיאלוג. מעולם לא באה לבקרה וכך גם לא אחותה לואיז שהתרכזה בחייה עם בעלה ובנה. במכתב למנהל המוסד אומרת האם שמעולם לא תסכים להוציא את קאמי. היא מוכנה לשלם תוספת לדמי אשפוזה של בתה אך לשחררה - לעולם לא.

החל ב-1919 מצבה של קאמי השתפר. נכדתו של פול קלודל, רֶן-מארי פריס, מספרת שמנהל המוסד הציע לאימה של קאמי לשחרר את בתה וזאת אפילו פעמיים. האם סרבה בכל תוקף אך לדעתה של רֶן-מארי פריס, לו הייתה המשפחה מעמידה לרשות קאמי דירת מגורים קטנה בקרבת סדנה פיסול, קרוב לוודאי שקאמי הייתה מתחילה שוב לעבוד ומוצאת גאולה. אך הניסיון לא נעשה וגורלה של קאמי נחתם לשבט בידי אם קרה ומנוכרת ואח שהעדיף לא לסכן את שמו הטוב והקריירה המבטיחה ואכן המצליחה שלו בהתערבות למען אחותו השערורייתית. פול בא לבקר את קאמי כתריסר פעמים במשך שלושים שנה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, תנאי החוסים הוחמרו וקאמי נפחה את נפשה, כנראה מתת תזונה, ב-19 באוקטובר, ב-1943, בגיל 78. בהלוויתה השתתף רק צוות המוסד. גופתה של קאמי הוטמנה בקבר זמני ולאחר מכן הועברה לקבר המוני ומשם למקום עלום. איש אינו יודע כיום היכן קבורה הפסלת הגאונית.

יצירות אוטוביוגרפיות-אוניברסליות

בתערוכה האוניברסלית של שנת 1899, בחברת קלוד דה בוסי, ביקרה קאמי בביתן היפני העשיר והתרשמה עמוקות. קאמי מגלה משיכה עזה לאמנות המזרח הרחוק. כבר ב-1886 החלה לעבוד על "סַקוּנְטַלָה", יצירת ענק בהשראת אגדה הודית שהקסימה את כל אירופה דאז, סיפור אהבה מלא תהפוכות בעל סוף טוב. קאמי עבדה על "סַקוּנְטַלָה" במשך שנתיים וב-1888 הציגה אותה בפני הקהל וזכתה עליה במדליית כסף מטעם סלון האמנים הצרפתים. למרות השפעתו של רודן, ניכרת בה היטב עצמאותה של הפסלת. יצירת המופת הקלאסית, החוגגת את נצחון האהבה ומביעה רוך וחושניות כאחת, עוררה התפעלות והערכה.

רבות מיצירותיה של קאמי מכילות ממד אוטוביוגרפי, כמו "בעלת הטירה הקטנה", שהוא גם דיוקן עצמי, כאמור לעיל. הדיוקן בוצע על-ידי הפסלת בכמה גרסות. הגרסה שנקנתה על-ידי מוזאון לה פיסין בעיר רוּבֵּה חלולה לגמרי מבפנים, מה שמעיד על עבודה קשה, סבלנית וארוכה ויכולת ביצוע עזה. הטכניקה של קאמי מושקעת להפליא.

כמה מיצירות המופת של קאמי היותר חזקות מביעות את קשיי פרידתה מרודן. הפסל שלו כמה וכמה גרסות, "הוואלס", מנציח זוג רקדנים טרופי תשוקה על סף תהום. פיתולי שמלתה של רוקדת הוואלס, בסגנון אר (ארט) נובו, כמו אי-האיזון המתוחכם של תנועת הזוג, מסמלים את הסחרור בו הוא מצוי. המודרניות הנועזת של היצירה הביאה לפסלת הצלחה מסחרית והכרה רשמית.

יצירת מופת נוספת שבוצעה בעקבות הפרידה מרודן נקראת "גיל מבוגר" וגם היא מקפיאה רגע דרמטי של דמויות בתנועה. היצירה מהווה אלגוריה כפולה, סיום זמן התשוקה האישי וסיום זמן הנעורים האוניברסלי. ידו של האיש המבוגר ניתקת מידה של הנערה המתחננת כדי להיעתר לחיבוקה של האישה המבוגרת: רודן העדיף את רוז על פני קאמי. בעת ובעונה אחת, מסמלת היצירה את הליכתו של איש מזדקן אל עבר המוות שאותו מגלמת דמות האישה המבוגרת, המפלצתית משהו. הנעורים והאהבה, בדמותה של קאמי, שהייתה רק בת 28 כשניתקה מרודן, מתחננים על נפשם אך איש אינו ניצל ממירוצו של הזמן ומחיבוקו של המוות. יכולתה של הפסלת להביע בו-זמנית את הפרטי והאוניברסלי מעוררת התפעלות.

בשנים שלאחר פרידתה של קאמי מרודן, בין 1893 ל-1905, ניכר רצונה להשתחרר יותר ויותר מהשפעתו של המאסטרו וללכת בכיוונים אחרים לגמרי. רודן עסוק בהגדלת יצירותיו ובכן, היא, קאמי, תפסל פסלים קטנים, תעצב סצנות אינטימיות מחיי השגרה שעד עתה היו נחלתו של תחום הציור בלבד. מחלונה באי סן לואי צפתה האמנית בנעשה ברחוב כדי להנציח רגעים בני חלוף. קבוצת הנשים העירומות, בשם "המשוחחות", ממתיקות סוד בצילה של מחיצה.

לתקופה עצמאית זו שייכת גם יצירת המופת "הגל" (גל תשוקה? גל טירוף? יד הגורל?), בהשראה יפנית, שבה נחשול אוניקס ענק מאיים להטביע שלוש נערות קטנות מברונזה. שימוש נועז בחומרים ובצבעים שונים מעיד על מקוריותה של הפסלת.

למרות התקדמות המחלה שייבשה את מעיינות השראתה של קאמי, המשיכה האמנית להציג עד 1905. ביצירה "פרסאוס והגורגונה" מביע המיתולוגי את האישי. המיתוס היווני מספר על הגיבור פרסאוס שכרת את ראשה של מדוזה, אחת משלוש הגורגונות שעיניה הפכו לאבן את כל המסתכל בה (אולי ראתה בכך קאמי מטפורה לכשרון הפיסול שלה). ביצירתה של קאמי, פרסאוס הוא אוגוסט רודן ובראשה הכרות של מדוזה מעצבת הפסלת את פניה שלה. הסבל שגרם לה רודן כמוהו כהוצאה להורג. היצירה נותנת מקום לפירושים רבים אחרים אך בסלון דה לה נסיונל (ייקרא לאחר מכן סלון החברה הלאומית לאמנויות יפות), שבה הוצגה ב-1902, איש לא הקדיש לה תשומת לב מיוחדת, כנראה משום סגנון הקלאסיזם הפורמלי שבו עוצבה.

מבקרי האמנות כיום מסכימים כולם שראוי לתקן את העוול. קאמי קלודל הייתה פסלת גדולה, בעלת עולם אמנותי משלה, אף שהפסיקה ליצור בגיל 48. העיסוק באמנותה, שהואפל על-ידי העיסוק בחייה הדרמטיים, מקבל את המקום הראוי לו.

[מוזאון קאמי קלודל]

[מוזאון רודן, פריז]

[מוזאון רודן, מֵדוֹן]