כל מי שנזקק לבית חולים מכיר את המציאות בה הצוות הרפואי מוצף בערבים - רופאים, אחיות, סניטרים, עובדי ניקיון ושאר נותני שירותים. מי שעושה קניות ברשת
רמי לוי או בשופרסל דיל נוכח לדעת שהעובדים הערבים מהווים אחוז ניכר מכוח האדם. כך גם בבתי המרקחת, באוטובוסים, באתרי הבנייה ובמרחב הציבורי.
יש שיאמרו שמצב זה הוא בלתי נמנע ומרקם חיים במשותף הוא גזירת גורל בה אנו חייבים להתקיים. אחרים יטענו שאין מקום לערבים בארצנו בכלל ובמקומות בהם הם מעורבים עם יהודים בפרט. כסיוע לטענתם יביאו האחרונים את מעשי הרצח המזוויעים, כדוגמת זה שאירע ביום ראשון השבוע באזור התעשיה ברקן שבשומרון. במתחם בו עובדים יחדיו אלפי ערבים ויהודים קם אחד הערבים ורצח בדם קר יהודים עמם עבד. דו-קיום אי-אפשר לקרוא לזה - שני היהודים אותם רצח כבר אינם קיימים...
לא במקרה בודד עסקינן כי אם בתופעה. שני ערבים רצחו חייל בטרמפיאדה בדרום ולאחר הרצח המשיכו בבילוי של ערב (הלכו לאכול פיצה). עובד ברשת רמי לוי דקר יהודי בשער בנימין וברשת שופר סל התנפל ערבי על אחד העובדים ודקר אותו דקירות רבות בכל גופו. רק לאחרונה הבאנו לקבורה יהודי יקר נגוש-עציון שנדקר למוות על-ידי ערבי צעיר שדקות קודם לרצח כיבד עצמו במנת פלאפל בקניון שבמתחם. ועוד המקרים רבים...
האם אנו צריכים להסכין עם מציאות כזו? האם המחיר הנורא של אובדן חיי יהודים, הרס משפחתם ופגיעה חוזרת וקשה בעם היהודי הוא בלתי נמנע שכן חיי היהודים בטלים נוכח שימור "הפרה הקדושה" המכונה דו-קיום.
יהודים רבים מאוד חשים את האיום הנשקף להם מהעירוב הזה. העיניים חשדניות, אי-שקט וחשש מלווים את הקונה במרכול בעודו מוקף עובדים ערבים (גם בקצביה ובידיהם סכינים משוננים). הלא בכל רגע יכול אחד כזה לקום על היהודי על-מנת לרצחו נפש. האם זו מציאות אפשרית?
מוכר "משחק" דמים המכונה "רולטה רוסית" כמוהו ראינו בעיקר בסרטים. במקור רולטה רוסית היא "משחק" קטלני בו המתמודד נוטל אקדח תופי הטעון בכדור אחד בלבד, מסובב את התוף, מכוון את האקדח לראשו ולוחץ על ההדק, מבלי לדעת מראש אם תיפלט ירייה או לא. מסופר שמקור "המשחק" ברוסיה שם נהגו סוהרים לאלץ את האסירים "לשחק" בעוד הם מהמרים על התוצאות.
מתוך השנאה
אין בר-דעת שיסכים מרצונו החופשי להשתתף ב"רולטה רוסית". סיכון החיים הוא ברור והרי כולנו חפצי חיים. ובמציאות חיינו בו מתקיים קשר כזה (המכונה "דו-קיום") בין יהודים מחד וערבים (ברובם עוינים) מאידך - האם הסיכון מחושב נכון והאם נכון אנו פועלים בהיותנו מאפשרים את קיום הסיכון הזה לחיי יהודים במרחב חיינו כאן בארצנו/
דומני שהמפתח למתן תשובה הוא בחינת רמת העויינות של הערבים ליהודים, שהרי מתוך עויינות זו מתפרצים הרוצחים, שם מונחת המוטיבציה ומתוך השנאה הזו צומחים הרוצחים. למי שמתלבט אני ממליץ להידרש למידע דלקמן:
הערבים בישו"ב (יהודה שומרון ובנימין) חיים במעטפת הסתה קשה בה הם מחונכים לרצות במות כל יהודי באשר-הוא. כל הרוצח יהודי לגיבור ייחשב והרוצחים זוכים לתהילה ומשפחותיהם לכסף רב. כיכרות, אצטדיונים, מפעלי ספורט ורחובות נקראים על-שמם ומנהיגי הרוצחים מפארים ומשבחים אותם ואת מעשי הרצח שלהם. למעשה, כל שיבה של ערבי מעבודתו עם יהודים לביתו ולחברה בה הוא חי מתדלקת את השנאה ואת המוטיבציה לרצוח יהודים.
הערבים בעלי תעודות זהות ישראליות חשים שותפות גורל עם אלה דלעיל, מכנים עצמם "פלשתינים" ואוחזים באותם דגלים וסיסמאות רצחניות. נבחרי הציבור שלהם חוברים בגלוי לרוצחים ולמנהיגיהם, מתחבקים אתם ואינם מסתירים את ההזדהות והשותפות. מי שטוען שבאויב מדובר, יש לו על מה לסמוך.
היאך אם כך, נרהיב עוז בנפשנו להיות במחיצה אחת עם אנשים מתוכם פורץ ב"שעת כושר" (מבחינת הרוצח הערבי ואותה אין אנו יכולים לצפות מראש) רוצח אכזרי הקוטל בנו ובאחים יהודים, רק משום היותם יהודים? נכון שבתוף האקדח שהוזכר לעיל טמון כדור אחד בעוד שכאן היחס הוא שונה מאוד' אך האם היחס המתמטי יש בו כדי להצדיק את ההימור?
ישאל כל אחד את עצמו האם הוא מוכן להמר - ובעשותו כן ידמה שהנרצח על-ידי הרוצח הערבי הוא בן משפחה קרוב-בן, אח, רעיה או אף חבר אהוב. וכל העת לדעת ולהפנים שתאוות הרצח הערבית שרירה וקיימת מזה מאה שנים ויותר בה הרוצחים הערבים הפילו בנו אלפי חללים ופצעו רבבות.
ואולי הצדק מונח אצל הדורשים הפרדה בין שתי האוכלוסיות - הפרדה שתציל חיים?
