מפלגת הימין הקיצוני אלטרנטיבה לגרמניה (AfD) מאיימת על הדמוקרטיה הגרמנית ושואפת לרסק את מתנגדיה ולמחוץ את העיתונות החופשית. את הדברים אומרת פרנציסקה שרייבר בת ה-28, שעד לפני שנה הייתה הפנים המוכרות ביותר של האגף הצעיר במפלגה השלישית בגודלה בגרמניה. היא כתבה אותם בספרה "בתוך AfD", מה שגרר איומים ממשיים על חייה; יש ימים ששרייבר אינה יכולה לצאת מביתה שבדרזדן ללא ליווי משטרתי – מדווח אוליבר מודי, כתב טיימס שנפגש איתה.

שרייבר הצטרפה ל-AfD בשנת 2013, זמן קצר לאחר הקמתה, כאשר הייתה זו מפלגה של ליברלים שדרישתם העיקרית הייתה לבצע רפורמות בגוש האירו. במשך ארבע שנים התקדמה שרייבר בשורות המפלגה, הצטרפה למועצה הפדרלית שלה וחבה את עלייתה למנהיגה דאז, פראוקה פטרי. אולם משהו דוחה החל מזדחל בין השורות. אנשים שהגדירו את היהודים כ"אויב מבפנים" של הנצרות או שקראו לסרס מהגרים מעירים, הלכו ופילסו את דרכם לצמרת. במישור האישי גילתה שרייבר, שקשה להיות אישה בעלת דעות עצמאיות; כאשר עמדה על דעתה, היא תויגה בזלזול כ"לסבית לוחמת".

בדצמבר 2016 ביצע מהגר תוניסאי פיגוע דריסה בשוק חג המולד בברלין; 12 איש נרצחו ו-56 נפצעו. "ראיתי אנשים צוהלים משמחה, משום שהם חשבו שזה יגרום להבין סוף-סוף שהמפלגה צודקת בנושא ההגירה", מספרת שרייבר. הקש האחרון היה ביוני 2017, כאשר הבונדסטג הכיר בנישואין חד-מיניים. שרייבר, שהיא דו-מינית, צהלה – ואז ראתה את אידיאולוג המפלגה, ניקולס פסט, מגדיר זאת כ"ניצחון לעושי מעשי סדום".

AfD מיוצגת כיום בידי 92 חברים בבונדסטג והיא המפלגה הגדולה ביותר באופוזיציה. סקרים מדרגים אותה באופן קבוע במקום השני במדינה. בסוף החודש צפויים להיות לה נציגים בבתי המחוקקים של כל 16 המדינות המרכיבות את גרמניה. בשנה הבאה היא צפויה לנצח בשורה של בחירות מקומיות. לדעת מודי, מי שרוצה להבין אותה – יכול להתחיל בספר רב-המכר שהפך לסרט "הוא חזר": סאטירה פוליטית חריפה על חזרתו של אדולף היטלר לגרמניה ועל הפופולריות שהוא צובר בעולם בו הסנסציה גוברת על ההיגיון ותיאוריות קונספירציה צוברות תאוצה.

זה בדיוק מה שעושה AfD: היא הופכת סיפורים מקומיים שוליים לשערוריות לאומיות, לעיתים עם קשר קלוש בלבד לאמת. בחודש שעבר מנעה המשטרה משלושה מבקשי מקלט אפגנים להציק לנשים גרמניות; אתר המזוהה עם המפלגה קבע: "מעשי האונס הקבוצתיים של המהגרים החלו!" חשבון הטוויטר הרשמי שלה הכריז: "יום של אימה! הרחיקו את אצבעותיכם מנשותינו!"

למפלגה גם יש ידידים במקומות חשובים, מציין מודי. קיימים חששות מוצדקים לכך שהיא חדרה למשטרה, לצבא ולשירותי המודיעין. שרייבר מונה בספרה את שורת הקשרים שיצרה AfD בימין הקיצוני. המפלגה הרבה פחות פורעת חוק מאשר הניאו-נאצים, אבל שרייבר מודאגת מכך שהיא הרבה יותר מוכשרת מהם.

"AfD נהנית מכספו של משלם המיסים. יש לה מבני כוח מתוחכמים. היא הסכנה הגדולה ביותר לחוקה הגרמנית. אנשים יתחילו בקרוב לעזוב את גרמניה, כי הם קראו את ספרי ההיסטוריה והם לא יסתובבו ויחכו ש-AfD תהיה הכוח החזק ביותר במדינה", מזהירה שרייבר. אנשי AfD עושים מאמץ עצום לנקות את תדמית המפלגה: הם קוראים להנהיג דמוקרטיה של משאלי עם בנוסח שווייץ, הם מגנים בזהירות את האנטישמיות ויש להם אפילו קבוצה של 20 חברי מפלגה יהודים. ויותר מכל, AfD רוצה להיראות מכובדת.

בפועל, AfD איננה עשויה עור אחד. זהו "פארק יוּרָה" משוגע של נהגי מוניות, פרופסורים מצייצים, פטריוטים, קנאים, מפקחי מס, ניאו-נאצים, מתנגדי האיחוד האירופי ואריסטוקרטים. תומכיה הם קהל של המבולבלים, הסרבנים, הנקמנים והרבה אנשים מן היישוב שפשוט רוצים לתת לברלין בעיטה הגונה. הגרמנים האחרים התרגלו לומר שמצביעי המפלגה אינם גזענים, אבל קשה להתעלם מכך שככל שהיא הופכת ליותר קסנופובית (שונאת זרים) – כך עולה התמיכה בה. אין ספק שאוהדיה נכבשו בידי משהו – ולא בידי מדיניותה בתחום איכות הסביבה.

מישהו יכול לטעון ש-AfD היא סימן לקיומה של דמוקרטיה בריאה ומתפקדת כהלכה. במשך שנים, רבים בגרמניה שיוועו למשהו שונה מאשר הקונצנזוס הליברלי – ו-AfD נותנת להם את זה. שרייבר אינה מסכימה: "AfD אינה מייצגת את חוסר הנוחות הזאת אלא יוצרת אותה ומשתמשת בה לצורכי תעמולה". פעם דגלה שרייבר בחופש ביטוי בלתי מוגבל, ואף יצאה להגנתו של מכחיש שואה בטיעון שזה מה שהוא חושב בכנות. אבל כעת היא סבורה, שאין מנוס מכך שהממשלה תבלום את AfD בטרם יהיה מאוחר מדי. "זה חייב לבוא מבחוץ. מישהו צריך להציב שלט עצור. זה כמו מחלה מדבקת. כל הכעס והשנאה הללו – קשה לעצור אותם".