חתונתם של לוסי אהריש וצחי הלוי ראויה לכל גנאי, גם אם לא בסגנונו המגעיל של
אורן חזן. זוהי התבוללות - תופעה הרסנית ההולכת ומעלימה את יהדות ארה"ב, ואשר ההימנעות ממנה היא-היא שהצילה את עם ישראל במשך אלפי שנים.
העם היהודי תמיד היה מיעוט קטן. גם בשיא תפארתו - ממלכת דוד ושלמה - עדיין היה מדובר בעם המצוי בין עובדי אלילים המקיפים אותו משלושה עברים ואף יושבים בקרבו. הפיתוי להצטרף אליהם תמיד היה גדול במיוחד: הרבה פחות מצוות, "אלוהים" שניתן לראות ולמשש, פולחן פשוט שניתן לבצעו בשלמות בכל בית. חוץ מזה,
האדם מטבעו רוצה להשתייך לרוב ולא למיעוט.
לפיכך, מניעת נישואי תערובת נועדה להבטיח את עצם קיומו של העם היהודי, לא פחות מזה. היא לא באה מתוך התנשאות או גזענות, שכן כל אחד יכול להצטרף לעם היהודי אם יעמוד בדרישות הקבלה (בדיוק כשם שקבלת אזרחות בכל מדינה מחייבת עמידה בתנאי סף). הגזענות טוענת שטיבו וטבעו של אדם נקבעים ברגע לידתו על-פי הדנ"א שלו, ושניתן לשנותם - אם בכלל - רק אחרי כמה דורות של היטמעות ב"גזע העליון". היהדות אינה דת מיסיונרית והיא אינה ששה לקבל מצטרפים חדשים (גם זאת מתוך תחושה של הגנה עצמית), אבל המסלול קיים - ולאורך הדורות פסעו בו רבבות ואולי מאות אלפים.
תראו מה זה עושה בארה"ב
כעת ראו מה עושים נישואי התערובת ליהדות ארה"ב. בקרב הקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות, שהן הרוב המכריע בין 5.7 מיליון היהודים שם, שיעור הנישואין הללו הוא מזמן למעלה ממחצית. בשנת 2016 דווח על 58% בכל ארה"ב, עם 80% בצפון קליפורניה; 84% מה"רבנים" הרפורמיים ו-88% מעמיתיהם הקונסרבטיביים-המתחדשים עורכים נישואין של יהודים/יהודיות עם נוצרים/נוצריות. כך למשל נראתה חתונתם של
צ'לסי קלינטון ו
מארק מזווינסקי. התוצאה הברורה היא, שלפחות רבע מבני הדור הבא של יהודי ארה"ב כלל לא יהיו יהודים על-פי ההלכה (אלו שייוולדו ליהודים שהתחתנו עם נוצריות), ומותר להניח שלרבע נוסף (בני יהודיות ונוצרים) יהיה קשר קלוש ביותר עם היהדות.
אנחנו באמת לא צריכים את הצרה הנוספת הזאת גם אצלנו בישראל. יש לנו די והותר בעיות וסכנות קיומיות, מבלי שנוסיף מגפה שתאיים לאכול אותנו מבפנים. ואנחנו בוודאי שצריכים להיות מודאגים כאשר מדובר בידוענים, שנישואי התערובת שלהם זוכים לכותרות מלטפות ותיאורים מחבקים מצד תקשורת הסובלת משילוב קטלני של בורות, טיפשות וליברליזם בגרוש.
תאמרו: אבל הם מאוהבים. תאמרו: אין זה עניינו של הציבור עם מי הפרט מתחתן. זוהי בדיוק הגישה המוטעית של הליברליזם המערבי, זוהי בדיוק הנקודה בה הוא מתנגש עם תפישת העולם של היהדות. הליברליזם המערבי אומר בגדול: לפרט יש קודם כל זכויות ואחר כך חובות, ורצונותיו של הפרט עשויים לגבור על טובתו של הכלל. היהדות אומרת: הזכויות נובעות מהחובות, וטובת הפרט אינה יכולה לבוא על חשבון הכלל.
כאן צריך לפתוח סוגריים חשובים מאוד: היהדות איננה - שוב: איננה - פשיזם. בתורה הפשיסטית, הכלל - בדמות המדינה - הוא היחיד שיש לו חשיבות של ממש, והפרט משועבד לטובתו. המדינה היא הכל, המדינה נמצאת בכל, המדינה מעל הכל - קובע הפשיזם. היהדות אומרת: יש חשיבות עצומה לפרט ויש חשיבות עצומה לכלל, וצריך לאזן ביניהם. לכן קיימות גם חובה אישית וגם חובה ציבורית לתת צדקה - לצד שמירה קפדנית על הקניין הפרטי. לכן קיים ביהדות עונש מוות - לצד החמרה רבה ביותר בדרישה לראיות. לכן היהדות מאפשרת משטר מלוכני - לצד מערכת משפט עצמאית המרסנת את המלך.
הפרט - לא על חשבון הכלל
נחזור לענייננו. את התפישה הליברלית מיטיב לבטא חוק כבוד האדם וחרותו: "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם. אין פוגעים בקניינו של אדם. כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו". וכך הלאה. אין יהודי שלא יסכים עם הקביעות הללו, שלמעשה ניתן למצוא להן מקורות ברורים בתנ"ך ובמסורת ישראל. אבל היהדות תאמר: קודם כל צריך לקבוע מהן חובותיו של האדם - כלפי אלוהיו, כלפי עמו וכלפי חבריו. בצמוד לחובות הללו יבואו זכויותיו - מידי אלוהיו, מידי עמו ומידי חבריו. גם אם תקראו מאה פעמים ועוד אחת את חוק כבוד האדם שלנו וחוקים דומים בעולם, לא תמצאו את החובות הללו.
אין ספק שהחובות קיימות לאורכו ולרוחבו של ספר החוקים: החובה להתגייס לצה"ל, החובה לשלם מיסים, החובה לקבל רישיון במקצועות מסוימים, החובה לעצור באור אדום. אבל הזכויות אינן צמודות אליהן, לא מבחינה רטורית ולא מבחינה מחשבתית. כאן נפרדות דרכיהם של היהדות והליברליזם. ביהדות הציווי "ואהבת לרעך כמוך" - אותו אוהבים כל כך הליברלים לצטט בצורה צבועה - צמוד לציווי "הוכח תוכיח את עמיתך": האהבה לחבר משמעותה להעמיד אותו על חטאיו, לא להתעלם מהם ובוודאי שלא לקבל אותם.
על אחת כמה וכמה כאשר מעשיו של האחר משפיעים במישרין על הכלל, ממנו גם אני מהווה חלק. הפרט אינו יכול לפרוץ לביתי משום שהוא רעב, הוא אינו יכול להימנע מתשלום מיסים משום שלא מתחשק לו - והוא לא יכול להתחתן בצורה המוציאה אותו ואת ילדיו מכלל ישראל. זוהי עריקה משורות העם, בדיוק כמו עריקה משורות הצבא. זה לא עניין פרטי בלבד; זה גם עניין לאומי. וכאשר מעשיו של הפרט משליכים על הכלל - זכותו של הכלל להתערב ולומר: עד כאן; אתה זכאי לפגוע בעצמך, אתה לא רשאי לפגוע בכולנו. אושרך האישי אינו יכול לבוא על חשבון פגיעה בציבור - בדיוק כשם שאינך רשאי לממן את חתונתך על חשבון קופת הציבור.
זה הוויכוח האמיתי בין היהדות האמיתית לבין הליברליזם (שאגב, מוכן בהחלט לסתום את פיו של מי שאינו חושב כמותו). האם רק הפרט חשוב, או שיש חשיבות גם לציבור. האם זכויותיו של הפרט גוברות על חובותיו, או שמא חובותיו קודמות לזכויותיו. לעם היהודי יש אלפי שנות ניסיון עם הליברלים הללו: החל מהמתייוונים ועד ה"רבנים" העורכים טקסי בר-מצוה לכלבים. הבשורה הרעה היא, שהאויבים הפנימיים הללו מפילים אבידות קשות. הבשורה הטובה היא, שבסופו של דבר - הם מובסים.
