בדברי ימי ישראל היה ל"ברח לך" הד גדול יותר מאשר ל"לֶךְ-לְךָ". הקיום היהודי לן בין שתי הקריאות, שציוו על עקירה שהיא לעולם קשה כשאול. תמיד "מֵאַרְצְךָ" בה חיית בשפתה, בדפוסי תרבותה, במנהגיה, באורח חייה, בנאמנותך לחוקיה. עקירה אחת. 'ארצך' זאת שאדם נקרע מעליה, קרעיה מלווים אותה אל הארץ אליה הוא עוקר והם כואבים תמיד ברקמה של הארץ שהעקור נשתל בה. תמיד "וּמִמּוֹלַדְתְּךָ", ממחוזות ילדותך שמראותיה היו בנפשך לתבנית נופו של העולם לכל ימי חייך. עקירה כואבת נוספת. אדם ונופו אחד הם, מפרידים ביניהם - אדם נעשה זר לנופו והנוף נעשה זר לאדם, והניכר ניבט מכל חלון אפילו ארכו ימי חיי העקור בארצו החדשה הרבה יותר מימי חייו בנוף ילדותו. והעקירה המייסרת מכל, "וּמִבֵּית אָבִיךָ", מן המקום האחד בעולם שהוא כולו כל כולו רק שלך, בו נולדת לחיקה של אהבת אם האחת שעשתה אותך אהוב לפני אלוהים ואדם, בו עמדה עריסתך ושמעת ממנה שירים המתנגנים מימי עולם בפי אבותיך, בו גדלת על ברכי מוסר אביך ותורת אמך שעיצבו את עמוד שידרתך המוסרית, וממנו, באשר שם אתה הולך, אתה שומע בכל הצמתים של חייך את הקולות ואת השתיקות השומרים אותך מכל רע. אפילו עקירה מארץ הרעה אל ארץ הטובה, אפילו עקירה מגיא צלמוות אל נאות דשא, כל עקירה היא ייסורים. אבל יש עקירה של "לֶךְ-לְךָ". ויש של "ברח לך", וזו של "ברח לך" מאחרת לבא, וכשהיא נשמעת - פעמים הרבה כבר אין לאן לברוח, ואין קץ לייסורים הנוראים שאדם מייסר עצמו על שלא שמע "לֶךְ-לְךָ" כשאפשר היה עדיין ללכת!

אברהם המקראי שמע "לֶךְ-לְךָ", וקם והלך. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" ( בראשית י"ב, א'-ב'). מה טעם אמר לו כן? הפרשן רבי אברהם אבן עזרא אומר "והטעם שיידע השם". אברהם המדרשי של אבן עזרא, הוציא שבעים וחמש שנה באור כשדים כאחד מעובדי האלילים המצויים בארצות ארם נהריים, וה' בחר בו מכל האדם להביא את האמונה באל אחד, בורא שמים וארץ, לעולם, ובתמורה כביכול לעקירה הזאת הבטיח לו כי אף על-פי שהוא אחד בצאתו, הוא יהיה לאב המון גויים לעתיד לבא "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (שם ג'). בסופו של המסע של אברהם הבודד האחד דרך ההיסטוריה, תחול הברכה אשר מברך אלוהי השמים והארץ את המאמין בו על כל משפחות האדמה. הדרך אל אחרית הימים "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-ה' אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישיעיה ב', ב'-ד') שניבאו ישעיה ומיכה, מתחילה ב"לֶךְ-לְךָ". העקירה מארץ מולדת ובית אב, על כל מכאוביה עד לאחרית הימים, היא קרבן שתמורתו נשגבה יותר מכל ייסורי תבל. אחרית הימים, שלום עולם! בין כך ובין כך, אברהם של אברהם אבן עזרא לא ידע את ה' ולא האמין בו בטרם יצווה עליו ה' "לֶךְ-לְךָ". רק עם בואו אל ארץ כנען, אומר הכתוב "וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו. וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית-אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית-אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'" ( בראשית שם, ז'-ח'). סמוך לבית אל הייתה ההתגלות. אברהם גלה מארצו וממולדתו ומבית אביו יתום מאמונה לתכלית האחת, לקרא בשם ה' סמוך לבית אל.

אברהם המדרשי של הרמב"ן הוא אברהם אחר, ועל השאלה מה טעם אמר לו ה' "לֶךְ-לְךָ", הוא מציע טעם שונה בתכלית. "הטעם, מפני שעשו אנשי אור כשדים עמו רעות רבות על אמונתו בהקב"ה". אברהם אחר. אברהם שהגיע מכוח התבוננותו הוא להכרה בבורא, בליבה של תרבות שהמליכה אלים רבים על הטבע ועל הגורל, נרדף בארצו על אמונתו. לא אברהם של התגלות אלא אברהם של גילוי. "והוא ברח מהם ללכת ארצה כנען ונתעכב בחרן", מוסיף הרמב"ן "אמר לו לעזוב גם אלו ולעשות כאשר חשב מתחלה, שתהיה עבודתו לו וקריאת בני האדם לשם ה' בארץ הנבחרת, ושם יגדל שמו ויתברכו בו הגוים ההם, לא כאשר עשו עמו באור כשדים שהיו מבזין ומקללים אותו, ושמו אותו בבור או בכבשן האש. ואמר לו שיברך מברכיו ואם יחיד מקללו יואר, וזה טעם הפרשה". ה"לֶךְ-לְךָ" של הרמב"ן הוא 'לך כל הדרך על-פי האנליזה שלך' האומרת כי כל מה שדומה לכשדים הוא ככשדים, ומי שחי באמנותו באלוהיה שמים והארץ ונרדף בכשדים - יירדף גם בחרן, ולכן השלם את המסקנה, לֶךְ-לְךָ כל הדרך לארץ בה ותהיה בן-חורין לקרא בשם ה' ולהתקיים, ארץ לא מוכרת, ארץ שסגולתה היא "אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", אינך יודע מה היא, אינך יודע אם בכלל יש ארץ שאינה ככשדים, אם בכלל יש מקום עלי אדמות למי שאמונתו מבדלת אותו מאמנות כל עמי העולם. יש, היא 'אֲשֶׁר אַרְאֶךּ'ָ! לֶךְ-לְךָ כי גם תחנת ביניים עלולה להיות תחנה הסוף. לֶךְ-לְךָ, ואברהם בן השבעים וחמש, שבע כבר ימים ושבע כבר ניסיונות, ושבע כבר ייסורים הבאים על כל מי שאינו מפטיר עם כל המפטירים, קם הוא ושרה אשתו ולוט בן אחיו ובני הפמליה המלווה אותו בנדודיו, אברהם המאמין, הולך, ומגלה כי 'אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ' היא כנען. בבואו שם, הוא בונה מזבח, ובפעם הראשונה בחייו, חופשי מרודפים ומתנכלים, הוא קורא בשם ה'.

אברהם של אברהם אבן עזרא הולך לארץ ישראל כדי לגלות שם את ה'. אברהם של רבינו משה בן נחמן הולך שם מפני שהוא גילה את השם כבר בניכר. ארץ ישראל של אבן עזרא היא המקום האחד בעולם בו ימצא האדם את אלוהיו. אברהם של הרמב"ן מצא אותו בכשדים, אבל ארץ ישראל הוא המקום היחיד בעולם בו יישאר באמונתו הוא בחיים.

אבל יש צד שווה בין אבן עזרא לבין הרמב"ן. הכתוב. ההכרה באלוהי השמים והארץ, על-פי הכתוב, שוקלת על מאוזני האתיקה יותר מאשר על מאזני התיאולוגיה, מכל מקום נראה כי היא המקנה לה את ערכה הסגולי. ניכרים הדברים בפסוקים העוקבים אחר מה שהקדוש ברוך הוא משיח כביכול בינו לבין עצמו בטרם יחרוץ סופית דינן של סדום ועמורה. חטאים שמשלו בה דמו עליו כחטאי דור המבול. על אותו דור נאמר "... כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם" (בראשית ו', ה') והנה על ערי בירות העוון האלה נאמר " .... זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (שם, י"ח, כ'). על דור 'כי רבה רעת האדם' נגזרה כליה. רק הצדיק האחד בדורותיו, נח, ניצל בצידקו. על ערי 'כי רבה חטאתם' ארבה אותה כליה. הלשון 'כִּי רַבָּה' הסגיר אותה. אף על-פי שהאלוהים כרת ברית את נח ואת צאצאיו עד עולם כי לא יהיה עוד מבול על העולם, לא ניתנה בברית זאת רשות לממשלות זדון להרשיע עד אין די בצילה כביכול של הקשת בענן. הקשת הייתה שבועה לא להחריב את העולם, לא שבועה לחסוך ערים המשחיתות אותו.

בינו לבינו, כך על-פי הפסוקים, מתגלה אלוהים היודע כביכול כי אם את דור המבול דן לבדו, עכשיו יש אברהם בעולם. זהו אברהם של הרמב"ן שהגיע להכרה באלוהים בלב ליבה של מלכות האלילות. אלוהי אברהם זה הוא אלוהי הצדק. מפני שהוא אלוהי הצדק - האמין בו. זה האברהם שיאמר, כפי שאכן אמר, "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע" (שם, כ"ג). להכות את סדום ואת עמורה על כל יושביהן, בלי אבחנה בין חייב לזכאי, זה לאבד את האברהם הזה.

אם אלוהי אברהם של אבן עזרא הוא המשיח בינו לבינו, הוא מודע בעיני עצמו כמי שציווה עליו לעזוב את ארצו שטופת האליליות כדי ללכת לארץ בה ימצא את האלוהים, ואברהם זה עלול לתהות אם אכן מצא אותו אם בממלכת קודשו הייתה בכלל היתכנות של חילול שמו .

עם אברהם של הרמב"ן צריך האלוהים לדבר. גם עם אברהם של אבן עזרא צריך ה' לדבר. ואכן, "וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה" (שם, י", י"ז). כשיש אברהם בעולם גם הצדק האלוהי צריך לא רק שייעשה למעלה אלא גם שייראה למטה. אם 'לא יופע מיד', איש כאברהם עלול לזעוק "ימוגר נא לעד", לומר לנפשו כי שווא ציית ל"לך לך", ויעזבני ולא יהיה לא אב לעמי ישראל ולא אב המון גויים, והרי לשם כך הוצאתיו מכשדים ומחרן. והאלוהים משיח עם עצמו עוד, "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ-בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ ("שם,י"ח). כך הבטחתיו. כך גם נכון היה לראות אותי לא כאלוהי עמו אלא כאלוהי הארץ על יושביה כולם. "ושלש נשים נשא אברהם, שרה בתו של שם, קטורה בתו של יפת, הגר בתו של חם" (ילקוט שמעוני איוב רמז תתק"ד). הוא ראה עצמו לעתיד לבא כאביהם של כל צאצאי נח, כל האנושות כולה. גם אני עתיד לומר לנכדו ליעקב "וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ" (שם, כ"ח,י"ד), משמע כפי שידע הרשב"ם להבין "ונברכו - לשון מבריך ומרכיב, כלומר יתערבו במשפחתך כל משפחות האדמה". על אילן העם היהודי תיעשה הברכה, חוטרים, יצאו ממנו, ענפים מבני כל משפחות האדמה יסתעפו עד אחרית הימים מזרעו של אברהם יצחק ויעקב, וגם זה לא יהיה אם אכסה מאברהם ' אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה', ויתאכזב מצדקי ויעזבני. כל זה דרמטי, מעורר השתאות.

אבל הפרק היותר עמוק בשיח הזה של האלוהים בינו לבין עצמו, חושף יותר מכל כי האלוהים ידע כי בבסיס אמונתו של אברהם עמדה ההכרה כי האל האחד שברא את עולמו יש מאין ראוי לאמונה כי הוא אלוהי הצדק, כי הוא עוקר עצמו מארצו וממולדתו ומבית אביו בכדי שצאצאיו יהיו חופשיים לעבוד את אלוהי הצדק והאמונה. זאת הייתה תכלית "לֶךְ-לְךָ" שלו. על דעת תכלית זאת, נדד, על דעת תכלית זאת הלך אל ארץ 'אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ'. מה מאוד נורא יהיה זה להכות את המאמין הראשון הזה, באכזבה מייסרת כל כך. מוכרחים לדבר עם האברהם הזה, "... כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל-אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר עָלָיו" (שם, י"ט). זהו אברהם. זה האיש שהכיר באלוהותי מפני שהיא דורשת "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט", ואם אראה בעיני כמי שאינו עושה צדקה ומשפט, הוא לא יצווה ".. אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'", יעזבני, הוא וצאצאיו אחריו, למענם הכיר בי, ועל מי אהיה לאלוהים בעולם בו נואשו הבריות מן הצדק האלוהי. אברהם של הרמב"ן הכיר באלוהי הצדק והמשפט מאליו, בכשדים ובחרן מהרסות הצדק, אברהם של אבן עזרא בא לארץ ישראל כדי לזכות שם בהתגלות של אלוהי הצדק והמשפט, אפילו משפט צדק שאני עומד לעשות בסדום ובעמורה ייחשב

כאי צדק על הארץ, ואם אין צדק נראה בארץ על חינם הוא נראה בשמים. עד כאן שיחו כביכול של האלוהים בינו לבין עצמו. על-פי הכתוב.

ב'ספר תולדות אדם', ספר התורה, אברהם הוא המהגר הראשון. הוא העקור הראשון מארצו ומולדתו ומבית אביו, שקם והלך אל 'אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ' והיכה בה שורש ובצל אילנו הגדול נולדה אומה, עליה עתיד יהיה הנביא ישעיה לנבא "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה', הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל-מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל-אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל-שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי-אֶחָד קְרָאתִיו" (ישעיה נ"א, א'-ב'). הפליט הזה, היה ל 'צוּר חֻצַּבְתֶּם', ומ"הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע" שזעזע את הדום כס -יה, ירדה צוואה לעולם כולו אחריו, לרדוף את הצדק, לעבוד ברדיפת הצדק את האלוהים. לא רק לרדוף. לדעת מה הוא צדק מכל מקום, גם אם רודפים ואין משיגים אותו עדיין. "שִׁמְעוּ אֵלַי יֹדְעֵי צֶדֶק עַם תּוֹרָתִי בְלִבָּם" (שם, ז'). צדק הוא תורתי. לשם כך ניתנה. אותה גילה אברהם של הרמב"ן בארם נהריים. לשְְׁׁמָה בא אברהם של אבן עזרא לבית אל.

ערב שבת פרשת לך לך התשע"ט