מתפשט במקומותינו שיח אלים

בפתח דבריי אני מבקשת להודות מקרב לב לנשיא ראובן (רובי) ריבלין על היוזמה ועל האירוח של הכנס הזה לכבוד פרישתה לגמלאות של חברתי נשיאת בית המשפט העליון בדימוס השופטת מרים נאור שכותרתו "שבעים שנות עצמאות למערכת בתי המשפט."

כמו-כן אני מבקשת להודות מקרב לב לשופטת רוזלי אבלה, ללורד דייסון ולמר ארווין קוטלר, על שפינו מזמנם וניאותו להגיע ארצה וליטול חלק בכנס החשוב הזה. הנכונות של אורחינו היקרים לכבד אותנו בנוכחותם לא נולדה יש מאין. היא נובעת מקשרי ידידות אמיצים שנקשרו וטופחו לאורך השנים על-רקע מקצועי ואישי בין בית המשפט העליון שלנו לבתי משפט שונים בעולם ובראשם בית המשפט העליון של קנדה ובית המשפט העליון של אנגליה.

במושב שבו ישתתפו נוכל לשמוע מפיהם דברים מנקודת ראות של מדינות דמוקרטיות נוספות בנושא עצמאותה של מערכת בתי המשפט שהוא כאמור הנושא העומד במרכז הכנס היום.

סעיף 6 לחוק-יסוד: השפיטה קובע כי מי שנתמנה שופט יצהיר הצהרת אמונים לפני נשיא המדינה; ואלה דברי ההצהרה: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים". הצהרה זו שהצהירו בפני הנשיאים לדורותיהם, דורות של שופטים מאז הקמת המדינה ולאורך שבעים שנות עצמאותה, מקפלת בתוכה את עקרונות היסוד של התפקיד השיפוטי - הנאמנות למדינה ולחוקיה, החובה לשפוט משפט צדק והעיקרון החשוב של עצמאות השופטים ואי-תלותם האישית והמוסדית.

עקרון זה של עצמאות ואי-תלות שיפוטית אף מעוגן בסעיף 2 לחוק-יסוד: השפיטה, הקובע כי "בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין". קדם לו סעיף 13 לחוק השופטים, התשי"ג-1953 שקבע את אותו עקרון עצמו כבר בשנת 1953, כחמש שנים לאחר הקמת המדינה.

במאמר שכתב כינה הנשיא (בדימ') מאיר שמגר את עקרון העצמאות ואי-התלות השיפוטית "נשמת השיפוט". אכן, אם נוטלים מן התפקיד השיפוטי את עצמאותו ואי-תלותו, נוטלים את נשמתו וגוף ללא נשמה לא יסכון.

למרבה הצער, בעת האחרונה אנו עדים לכך שיש מי שהתנהלותה של המערכת כמערכת עצמאית ובלתי תלויה ברשויות האחרות היא לצנינים בעיניהם. אותם אלה אף הרחיקו לכת ותיארו אותה כאנטי-דמוקרטית, אנטי-ציונית ואפילו כדיקטטורה שיפוטית שיש לרסק - כך ממש.

ובכן, אני מבקשת לומר כי מי ששם לו למטרה לפגוע בעצמאותה ובאי-תלותה של הרשות השופטת ימצא עצמו פוגע אנושות במשטר הדמוקרטי בישראל. זאת משום שאחד מתנאי היסוד לקיומה של דמוקרטיה אמיתית הדוגלת בערכים ליברליים-חוקתיים הוא - קיומה של מערכת שיפוט עצמאית ובלתי תלויה ברשויות האחרות.

מי שהשכיל להבין זאת כבר על ערש הולדתה של המדינה, כשלוש שנים לאחר הקמתה, היה מנחם בגין ז"ל אשר במאמר שפירסם בשנת 1951 בעיתון "חירות" שכותרתו "השקפת חיים והשקפה לאומית" כתב כך:

"אין ספק כי גדולה מסכנת טשטוש התחומים בין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת היא הסכנה של ביטול התחומים בין הרשות המבצעת לבין הרשות השופטת. המשפט הבלתי תלוי הוא למעשה המבצר האחרון של חרות האדם בימינו. כל עוד מבצר זה קיים יש תוחלת להדיפת הגל העכור; בנפול המשפט, אין עוד מציל לאדם הנשחק בין אבני הריחיים של השררה".

אכן, דמוקרטיה היא שלטון הרבים, שלטון העם. בכך היא נבדלת משלטון היחיד או שלטון המעטים. אך תיאור זה איננו ממצה בשום אופן את מהות הדמוקרטיה. על-מנת ששלטון הרבים לא יהפוך לעריצות הרבים יש להבטיח את ההגנה על שלטון החוק ועל זכויות הפרט ובעיקר על זכויות המיעוט החי בתוכנו המעוגנות בין היתר בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

ככל חברה דמוקרטית מתוקנת וחפצת חיים אנו מחויבים להגן על זכויות אלה. עם זאת חשוב להדגיש כי אין מדובר בזכויות מוחלטות אלא בזכויות יחסיות וכי ההגנה עליהן כרוכה בתהליך מתמיד של בחינה ועריכת איזונים שכן מציאות החיים מזמנת לנו לא אחת מצבים של התנגשות בין זכויות היסוד הללו.

כיצד נבטיח את המחויבות לערכי היסוד הדמוקרטיים ואת ההגנה עליהם? על המשימה הזו מופקדות כל שלוש הרשויות כאחת.

הכנסת כרשות מחוקקת - בחוקים שהיא מחוקקת ובביקורת שהיא מחויבת לקיים על פעילות הרשות המבצעת;

הממשלה כרשות מבצעת - בהחלטות שהיא מקבלת, במדיניות שהיא מיישמת ובפעולות האכיפה שהיא נוקטת;

ובתי המשפט כרשות השופטת - המופקדת על שפיטה בתחום הפלילי, על הכרעה בהתדיינויות אזרחיות בין יחידים וכן על קיום ביקורת שיפוטית הנוגעת לפועלן של שתי הרשויות האחרות במישור המנהלי ובמישור החוקתי. אלה שלוש הרגליים שעליהן ניצבת הדמוקרטיה והעמידה האיתנה של כל אחת מן הרשויות הללו היא הערובה ליציבותה.

העמידה האיתנה של הרשות השופטת והיכולת שלה למלא את תפקידה כנדרש, מותנים בראש ובראשונה בשמירה על עצמאותה כמערכת. בהיבט המוסדי עצמאות שיפוטית משמעותה אי-תלות של מערכת בתי המשפט כולה אל מול מערכות חיצוניות ובהן רשויות השלטון האחרות. בהיבט האישי עצמאות שיפוטית משמעותה אי-תלות של השופט כיחיד במובן המהותי, כמי שאין עליו בענייני שפיטה מרות זולת מרותו של הדין.

מערכת משפט עצמאית המקיימת ביקורת שיפוטית היא, כאמור, מרכיב מרכזי וחשוב במערך האיזונים והבלמים של שיטת המשטר הישראלית. ואולם יש מי שטוען כי בהפעלת הביקורת השיפוטית מנתקת עצמה הרשות השופטת מהעם.

האומנם?

ובכן, אם בודקים את מדד הדמוקרטיה הישראלית שפורסם בסוף שנת 2017 מגלים כי בית המשפט העליון זוכה לרמת האמון הגבוהה ביותר מבין מוסדות השלטון בישראל, אחרי הצבא ונשיא המדינה.

כמו-כן, אם בודקים את מספר ההליכים המוגשים מדי שנה לבתי המשפט השונים מגלים כי בשנת 2017 הוגשו לערכאות השיפוט בכל הארץ לא פחות מ-850,000 הליכים לעומת 700,000 הליכים שהוגשו בשנת 2012. דהיינו, מדובר בגידול של 20% שנרשם בתוך פרק זמן של חמש שנים בלבד בהליכים המוגשים לבתי המשפט. המציאות מלמדת אם כן כי קיימת אינטראקציה מתמשכת וחיבור מתמיד ובהיקף עצום, בין הציבור ובין מערכת בתי המשפט לענפיה השונים.

עוד מלמדת המציאות כי השירות הניתן לציבור במערכת שלנו מצמיח אמון רב של הציבור כלפיה. אמון זה נובע בראש ובראשונה מן העבודה המסורה והמקצועית של השופטות, השופטים, הרשמות והרשמים העושים מלאכתם נאמנה לאורך כל ימות השנה. אך לא פחות מכך הוא נובע מן העובדה כי מערכת בתי המשפט על השופטים שבה ועל עובדי המנהל שבה משקפים פסיפס מרהיב של החברה הישראלית על כל גווניה.

מדובר באנשים שצמחו כאן, חוו את נפלאותיה וקשייה של המדינה הזאת והם מחוברים אליה בכל נימי נפשם. אך כשופטים מקצועיים חובה עלינו להבחין הבחן היטב בין החיבור לעם ובין הניסיון לרצותו.
 
ברשימת התכונות הראויות לדיינים שמנה הרמב"ם בהלכות סנהדרין הוא מציין, בין היתר, כי צריך שתהיה בכל אחד מן היושבים בדין גם אהבת האמת וגם אהבת הבריות. כשופטים, עלינו להשתדל תמיד לשמר את שתי התכונות ככל שהדבר ניתן אך לכאורה ביושבנו לדין אנו עלולים להיקלע לסתירה בין שתי תכונות אלה.

כאשר אנו נקלעים לסתירה כזו עלינו לזכור כי אם נקריב את אהבת האמת על מזבח הבריות אנו עלולים לחטוא לתפקידנו. לכן, עלינו להקפיד להיות מחוברים, נגישים ובעלי רגישות לצורכי החברה אך לא פחות מכך עלינו להיזהר מן החנופה ומן הניסיון לרצות.

על הסכנה שבחנופה כבר עמד רבי שמעון בן חָלָפְתָא באומרו: "מיום שגבר אגרופה של חנופה - נתעוותו הדינים ונתקלקלו המעשים ואין אדם יכול לומר לחברו מעשיי גדולים ממעשיך".

טרם כניסתי לתפקיד כנשיאת בית המשפט העליון קיימתי מספר פגישות רקע עם אנשי תקשורת על-פי בקשתם. אחד מהם טרח לומר לי כי כהכנה לפגישה סקר פסקי דין רבים שכתבתי והוא הוסיף ואמר כי התקשה לתייג אותי לאחת הקטגוריות - השטחיות יש לומר - שלפיהן נוהגים בימינו לתייג שופטים.

אינני משוכנעת כי אותו עיתונאי התכוון להחמיא לי אך בעיני הייתה זו אחת המחמאות היפות שיכול שופט לזכות בה. היה באמירה הזו כדי לשקף כי עלה בידי לקיים עד כה את העיקרון שאנו השופטים מחויבים לו ושאותו כבר הזכרתי היום יותר מפעם אחת - ולפיו בענייני שפיטה אין עלינו השופטים מרות זולת מרותו של הדין.

אני מאמינה כי להגשמת עקרון זה חותרים כל שופטות ושופטי ישראל העושים כמיטב יכולתם לשפוט בכל עניין ועניין ב"לב פתוח ובנפש חפצה". עוד אני מאמינה כי אנו מצליחים לעמוד במשימה זו.

ומנין לי?

אחת ההוכחות לכך היא למשל העובדה כי ביום ראשון בשבוע בעקבות פסק-דין הניתן על ידנו בעניין פלוני מכתירים את הרשות השופטת כמי שנוטה לכיוון פוליטי אחד, ואילו ביום חמישי באותו השבוע עצמו, בעקבות פסק דין הניתן על ידנו בעניין פלמוני מכתירים אותה כמי שנוטה לכיוון פוליטי הפוך.

ובכן, הדי.אן.איי. השיפוטי הוא א-פוליטי בהגדרה. לפיכך אנו מחויבים לקיומו של הליך הוגן, להתנהלות מאוזנת ושקולה ואנו עושים כל שביכולתנו להכריע לגופו של עניין בכל הליך המובא בפנינו. זהו, אם תרצו, הקיום המובהק של החובה הקבועה בסעיף 2 לחוק-יסוד: השפיטה ולפיו בענייני שפיטה אין עלינו השופטים מרות זולת מרותו של הדין.

אכן לאורך שבעים שנות קיומה של המדינה הוכיחה הרשות השופטת בישראל כי היא פועלת כרשות עצמאית ובלתי תלויה. המצפן המכוון את דרכה הוא הנאמנות למדינה ולחוקיה, החובה לשפוט משפט צדק והמחויבות להגן על שלטון החוק ועל ערכי היסוד החוקתיים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

מורי ורבי הנשיא (בדימ') אהרן ברק נהג לומר כי כשאנו יושבים לדין אנו גם עומדים לדין. אמירה מכוננת זו מן הראוי כי תעמוד לנגד עינינו השופטים כל העת.

עלינו לזכור כי אנו, ככל רשות שלטונית אחרת, איננו חסינים מביקורת. עם זאת, מותר לצפות כי כל ביקורת וכך גם הביקורת המופנית כלפינו תהיה עניינית ומכבדת. לכן, כאשר מושמעות כלפינו השופטים התבטאויות הרחוקות מלהיות ענייניות ומכבדות, ניתן לצפות כי יהיה מי שיטרח לגנותן בשם הממלכתיות על-מנת לתבוע את עלבונה וקלונה לנוכח התבטאויות כאלה. למרבה הצער גינוי כזה מאחר לבוא, אף כי לעתים גובלות ההתבטאויות בהסתה ממש וזאת בין היתר מפי נבחרי ציבור. לא ייפלא אפוא כי חלק מן הציבור רואה בכך היתר ואישור לנקוט באותה לשון משתלחת ובוטה. כתוצאה מכך מתפשט במקומותינו שיח אלים הקונה לו אחיזה מזיקה בכל הרבדים של חיינו.

בהכירי את שופטות ושופטי ישראל ואת חוט השדרה המקצועי האיתן שלהם, אני סמוכה ובטוחה כי נמשיך למלא את תפקידנו באמונה ברוח המורשת השיפוטית שהנחילו לנו קודמינו, נמשיך לקיים את ההתחייבות שנטלנו על עצמנו בהצהרת האמונים שהזכרתי בפתח דבריי והכל ללא מורא וללא משוא פנים.

לסיום דבריי אני מבקשת לייחד מילים אחדות לחברתי היקרה הנשיאה (בדימ') מרים נאור. בדברי הפרידה מהנשיאה נאור עם פרישתה מכס השיפוט ציינתי כי תקצר היריעה מלעמוד על תרומתה הרבה והחשובה בהעשרת המשפט הישראלי לענפיו השונים - המינהלי, החוקתי, האזרחי והפלילי. גם היום תקצר היריעה לכך.

אך אין לי ספק כי המורשת השיפוטית שהנחילה לנו הנשיאה (בדימ') נאור עיצבה ותמשיך לעצב את דמותה של החברה הישראלית וכי דורות של פרחי משפט ומשפטנים ילמדו מפועלה השיפוטי רב השנים ויתחנכו לאורו.

מירה היקרה - חלפה שנה מאז פרשת מכס השיפוט. כבר בעת חילופי המשמרות בינינו ידעתי עד כמה מורכב ומאתגר תפקיד הנשיאות ובחלוף שנה קיבלתי לכך הוכחות נוספות המתחדשות מדי יום ביומו, והדבר גורם לי להוקיר ולהעריך עוד יותר את פועלך כנשיאה וכמי שהובילה את מערכת בתי המשפט בבטחה במשך כשלוש שנים. והכל בדרכך המעמיקה, היסודית והצנועה, בנאמנות ללא פשרות לצו מצפונך והעיקר בממלכתיות - שהיא בעיניך ערך עליון.

בפרק א' ממסכת אבות מציע יהושע בן פרחיה - "עשה לך רב וקנה לך חבר" ואני זכיתי - מירה - כי היית לי לאורך השנים ועודך גם לאחר הפרישה - מורה וחברה. על כן, אני שמחה מאוד על ההזדמנות שנפלה בחלקנו לשוב ולציין בכנס הזה את פועלך ותרומתך המבורכת וארוכת השנים כמשרתת ציבור ולשוב ולומר לך תודה בשם שופטות ושופטי ישראל ולאחל לך בריאות איתנה והמשך עשייה פורייה גם בשנים הבאות.

תודה לכל מי שפעלו לארגון הכנס החשוב הזה ותרמו להצלחתו ובמיוחד לשופטת דפנה ברק-ארז וליועצת המשפטית של נשיא המדינה, עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס.

תודה לכל המשתתפים ותודה מיוחדת שוב לכבוד הנשיא המארח אותנו היום.
אני מאחלת לכולנו כנס פורה ומעניין!