הקסם של המכשפה

כל באי תיאטרון היידשיפיל שהורגלו לסוג מסוים של מחזות ביידיש, זכו הפעם להפתעה שלא שיערו. אומנם הסיפור על המכשפה המתערבת בגורלות, אלמנט מיסטי שקיים עד היום, עומד בבסיס ההצגה. אך העיבוד החדשני הבלתי רגיל של הבימאי עטור הפרסים אלכסנדר האוזפטר הרומני הבינלאומי, השתמש בסיפור כבסיס, אך הביצוע המבריק של הלהקה הצעירה והמחוננת -עצם היות הסיפור מוגש במחול ותנועה בלתי פוסקת שעיצבה מיטל דמארי הראויה לכל התשבוחות; תנועה שהרבגוניות שלה העניקה לכל שחקן אפשרות להחצין את מירב עושר הבעותיו; השימוש בצילומי הוידאו ארט של אנדריאנה לובינה שלמדה בבלגרד ואמשטרדם, שהיו טובים יותר ומרהיבים מכל תפאורה רגילה שזקוקה להזזות; שפע התלבושות העשירות של דליה פן לרנר המתחלפות בקצב כזה שמעניקות לכל שחקן להרשים בדמויות שונות. המוזיקה המקורית הנפלאה שכתב אורן סלע ולתוכה יצק את עיבודיו לשירים הנודעים מהמחזה המקורי - כל אלה מעלים הצגה מרהיבה שלא ביידישפיל ולא בהצגות בתיאטרון הישראלי בכלל ניתן לראות עד היום.

הרמה - היא רמה של מיוזיקל בברודווי, אבל הסגנון - כה מקורי, שכלל לא ניתן להשוואה לשום דבר אחר. ממש מדהים.

ההפתעה מתחילה לא עם טקסט כרגיל, אלא כסצינת מחול ושירה של קבוצת נערות המבקשות לעשות טקס של מכשפות. מה שמזכיר את "ציד המכשפות" של ארתור מילר, אבל בהעמדה שונה. בהמשך, נוגע ללב סיפורה של מירלה היתומה (ספיר באומוואל בהופעת בכורה ביידישפיל הכובשת בקולה והבעותיה מלאות הקסם), שהאישה רעת הלב שאביה נשא בשנית (מירי רגנדורפר הכה רבגונית בעלת הוותק של כמה שנים בידישפיל), מתעמרת בבתה החורגת (מזכיר עוד אגדה?). הנערה מאורסת לבחור טוב לב (ארז רגב מלא החן והתמימות), וכאן נכנס אלמנט הכישוף לסיפור. האם החורגת מזמינה כישוף אצל המכשפה (יעל רוחקינד שמפליאה בקולה הנהדר ובחילופי תפקידים גם כסבתא ועוד). כשהמטרה: לזייף את חתימת אביה האוהב של מירלה על מיסמכים, כדי שכך ייחשב לעובר על החוק וייאסר. מירלה הופכת למשרתת בביתה, העובר לרשות האם החורגת, שיחד עם מאהבה (גיל ווייס יפה התואר, בדמות הגבר הדון ז׳ואני הסקסי) רוקמת עלילה כיצד להיפטר ממירלה. הם מוכרים אותה לקצב-הפיראט ניב שפיר, שקנה אותה לצורך הפעלתה בקרקס צועני. תפקיד המעניק לניב מראה מאוד פיסי, חושפני, וולגרי וסקסי כאחד. מובן שהלבוש, התנועה וכל מה שכרוך בתפקידו הם הסיבות למתן האפשרויות הרבות שנפתחו בפניו.

אנדרי קשקר מפליא לאורך כל ההצגה בדמות הרוכל היהודי העני, שכל משפט שלו השזור במחזה מהווה ראי למצב היהודים המדוכאים במאה ה-19 בגולה. העליבות עד לרמה של ירידה לפרוטות, היכולת הקומית שלו למסוך צחוק בעצב, כל אלה עושים אותו לנכס תיאטרלי ולאחד מעמודי התווך במחזה. את אביה של מירלה מגלם ישראל טרייסטמן הוותיק בהרבה עסיסיות חום ורגש. אירמה סטפנוב מלבבת בתנועותיה, עושר הבעותיה וריבוי הדמויות בהן היא מעשירה את ההצגה. כך גם הצעירים החדשים זה מקרוב באו - דותן עמרני רב ההבעות ויכולת התנועה, פרפורמר נפלא, לורן פיטארו הבולטת ביופיה וכשרונה, וטל אבישר הרקדנית-שחקנית וזמרת (כמו כל שאר המשתתפים הרבגוניים) כולם יחד יוצרים אנסמבל מהודק של שחקנים המעמידים הצגה מוסיקלית בסגנון שאינו חיקוי למחזמרים האמריקנים הנדושים, אלא מקורי ביותר, השואב גם מהריקודים היהודיים של פעם. בכך מתממשת שאיפתה של שרת התרבות מירי רגב, לפתח ולבסס את מלוא התרבויות שעם ישראל הביא עימו לכאן מהגולה, ולהעניק להן חיים ותמיכה כדי שכל העם יוכל להינות מהמיגוון התרבותי העשיר שלא זכה להערכה מספיקה בדורות הקודמים.

הצגה כה מלבבת, כה מרנינה, שראוי היה שתוצג בכל הארץ לכל הגילאים, כי גם מי שהשפה היידיש אינה שגורה בפיו - ייהנה באותה מידה הודות לתרגום לעברית של לורה סהר, מה גם למרות שההצגה יותר וויזואלית-שמיעתית מאשר מילולית. העין והאוזן אינן שבעות מלראות ולשמוע.

כל הכבוד להעזה של ששי קשת, מנהלו האמנותי של היידישפיל, שבחר להעלות הצגה שאינה מהז׳אנר המקובל בקרב קהל הידישפיל, אלא מקסימה את כל מינעד רוחב השכבות בקרב הישראלים. ההימור שלו מסתבר כמוצלח ביותר. בכך הוא משדרג את התאטרון היידי, וממצק את מקומו בקרב קהל אוהבי התיאטרון בישראל באשר הם. וכתיאטרון כזה, מגיע לו שיהיה לו גם בית משלו. כמו לשאר התיאטרונים הרפרטואריים.