23 שנים מספרים לנו שהיו רבנים שהוציאו על יצחק רבין "דין רודף" ובכך נתנו ליגאל עמיר "הכשר הלכתי" לרצוח אותו. 23 שנים חוזרים על השקר הזה, מתוך ידיעה שהוא שקר. 23 שנים משתמשים בעלילה הזאת כדי להכתים ציבור שלם. 23 שנים מנופפים במילים "דין רודף" לצרכים פוליטיים זולים. אחרי 23 שנים הגיע הזמן לומר: עד כאן.

איך אני יודע שזה שקר? פשוט נורא: תראו לי, רבותי מהשמאל, רב אחד שהורשע במעשה כזה. אתפשר אתכם: תראו לי רב אחד שהועמד לדין על עבירה כזאת. אלך לקראתכם עוד יותר: תראו לי רב אחד שנעצר בחשד לכך. לא מוצאים? נכון, כי לא היה. לא הייתה הרשעה, לא היה כתב אישום, לא היה אפילו מעצר. ובאווירת השיסוי ההיסטרי ששררה בישראל של 1996-1995 נגד הציבור הדתי-לאומי, אין ספק שרבנים היו נעצרים אילו היה בדל ראיה לכך.

את זה אני יודע, כי המשטרה והשב"כ עצרו אז ללא יותר מדי מחשבה וראיות. הם עצרו ידיד משפחה שלנו, בן לאחת המשפחות הדתיות-לאומיות החשובות ביותר בתל אביב, שחטאו היה כפול: הוא למד עם עמיר והיה מיודד איתו, ובית הוריו סמוך לזירת הרצח. הבחור היה במעצר כמה וכמה ימים, עד שהתברר שאין לו כל קשר שהוא למעשה. התחושה שלי הייתה ונותרה, שזרועות הביטחון לא יכלו להבין איך שלושה תימנים קטנים (יגאל עמיר, חגי עמיר ודרור עדני) מוטטו לבד את כל מערך האבטחה, והיו צריכים עוד איזה אשכנזי מבית טוב כדי להסביר מה קרה. בכל מקרה, המעצר הזה מוכיח שלא הייתה אז שום בעיה לעצור אנשים ולהכתים אותם במעורבות ברצח.

בחזרה לדין רודף. כאמור, לא נמצא אפילו רב אחד שהוציא פסק ולפיו לרבין יש דין רודף - ולא בכדי: משום שלא על זה מדבר אותו דין. אבל כמו בהרבה מקרים אחרים, בורים ועמי ארצות, חסרי ידע בסיסי ביהדות, שמים עצמם לפוסקי הלכה ומורי הוראה, ומספרים מה כתוב בתורה ומה אומרת הגמרא ומה נפסק בידי הרמב"ם והשולחן ערוך. אז אחת ולתמיד, בואו נראה מהו "דין רודף".

מקורו של הדין בגמרא במסכת סנהדרין (דף ע"ג): "אחד הרודף אחַר חברו להורגו ואחַר הזכר [לאונס הומוסקסואלי] ואחַר נערה המאורסה [לאונס] ואחַר חייבי כריתות [לאונס של אישה] ואחַר חייבי מיתות בית דין [אפילו אחרי מי שדינו מוות] ואחַר חייבי כריתות [מי שדינו מיתה בידי שמים] - מצילין אותן בנפשו". כלומר: מי שעלול להרוג את חברו או לאנוס אישה האסורה לו - ניתן להציל את הנרדף אפילו במחיר חייו של הרודף, כולל כאשר הנרדף הוא אדם שחייב מיתה בעצמו.

הרמב"פ פוסק (הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א', הלכה י'): "אחד הרודף אחַר חברו להורגו או רודף אחַר נערה מאורסה לאונסהּ... מושיעהּ בכל דבר שיכול להושיע, ואפילו בהריגת הרודף". בהלכות הבאות עוסק הרמב"ם במקרים האחרים בהם יש דין רודף, כפי שמביאה אותם הגמרא.

הפסיקה המחייבת נמצאת בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן תכ"ה, סעיף א'): "הרודף אחַר חברו להורגו והזהירוהו והרי הוא רודף אחריו, אפילו היה הרודף קטן - הרי כל ישראל מצוּוים להצילו באבר מאברי הרודף [למשל: לירות ברגליו]. ואם אינם יכולים לכוון [לאחד האיברים] ולא להצילו, אלא אם כן יהרגו לרודף - הרי אלו הורגים אותו, אף על-פי שעדיין לא הרג". בהמשך מביא ר' יוסף קארו מקרים נוספים של דין רודף: יולדת שחייה בסכנה בשל העובר ומי שעלול לאנוס אישה האסורה לו.

אז מה אומרת ההלכה? מהו דין רודף? יש לו מספר מרכיבים:

1. מדובר באדם המסכן את חייו או את טוהרו המיני של אדם אחר.

2. הסכנה ברורה ומיידית.

3. הרודף הוזהר ולמרות זאת הוא ממשיך במרדף.

4. העדיפות היא להציל את הנרדף בפגיעה באחד מאבריו של הרודף.

5. רק אם התמלאו כל התנאים הללו ואין שום ברירה אחרת - מותר להרוג את הרודף.

ומה אין כאן? אין כאן מילה וחצי מילה על רדיפה כלפי ציבור שלם. אין כאן מילה וחצי מילה שמעבר למישור הפרטני שבין שני בני אדם - הרודף והנרדף. אין כאן מילה וחצי מילה על פעילות חוקית של שלטון נבחר.

אפילו אם רב כלשהו היה רוצה להכריז שליצחק רבין יש דין רודף - הוא לא יכול היה לעשות זאת, כי לא על זה מדברת ההלכה. דין רודף נטוע כל-כולו במישור הבין-אישי ובסכנה ברורה ומיידית לחייו של יחיד. הוא נכון בקל וחומר כאשר קיימת סכנה לציבור מוגדר - למשל: אדם היורה לתוך המון. הוא לא חל על היחסים שבין יחיד לציבור בלתי מוגדר. הוא לא חל על סכנה כוללנית. הוא לא חל על החלטות שלטוניות.

ליצחק רבין לא היה דין רודף, משום שהמחלוקת סביב הסכם אוסלו לא התחילה להתקרב למשהו שמזכיר את הדין הזה. אף רב לא הוציא לרבין דין רודף, כי כל רב יודע לקרוא את המקורות בגמרא, ברמב"ם ובשולחן ערוך, כל רב מחויב להם וכל רב היה מגיע למסקנה הברורה הזאת. לכן לא מצאו אף רב שהוציא דין רודף: זה לא קרה, כי זה לא יכול היה לקרות. נקודה, סוף פסוק.