הציבור איננו טיפש, הציבור הרבה יותר חכם ממה שכולנו חושבים. לא
בנימין נתניהו, לא
צחי הנגבי, ואף לא מנהיג פוליטי אחר ייחלו למותו הטרגי של ראש הממשלה
יצחק רבין. כל מי שמאשים את מנהיגי המדינה או את מנהיגי האופוזיציה באותה עת בהסתה מכוונת שגרמה לרצח, הוא אדם ריק מתוכן, אשר האינטרסים שלו לכסא, העבירו אותו על דעתו.
מדינתנו האהובה היא דוגית קטנה השטה ומתנדנדת על פני מים סוערים, יש שנים עם מים סוערים יותר, יש שנים עם מים סוערים פחות, וכפי שקבע כבר
נתן יונתן בשירו, לעיתים נרדמים המלחים על הספינה, והילד הפוסע על החוף דומם בציפייה לדייגים שישובו הביתה עם שלל מחייתם, לא יודע כיצד הם ישובו לחוף שמא לא יתעוררו, ואמנם זאת לא גילה לנו המשורר אך ניתן להסיק שאביו של הילד ודאי ביניהם.
אז, ב-1995, נרדמו כל המלחים. אינני יודע אם היה ילד שציפה על החוף, אני ודאי לא הייתי הילד הזה. הפעם היחידה שנתקלתי ממש בנושא הזה הייתה כשפגשתי באקראי בטיסה לארץ (מספר שבועות או אפילו חודשים לפני הרצח) איש קיצוני מאוד שלא הכרתיו קודם לכן, והוא הביע בפני את כמיהתו למותו של יצחק רבין. לא חלפה שעה מהנחיתה ומסרתי את פרטיו המדויקים לגורמים המתאימים במשרד ראש הממשלה (במייל).
ולא נרדמו אז חלק מהמלחים, אלא נרדמו כל המלחים, כמו אצל נתן יונתן, הם נרדמו בקואליציה. הם נרדמו באופוזיציה, הם נרדמו בשב"כ, הם נרדמו במשרד ראש הממשלה. כל המלחים נרדמו, נרדמו אז גם מלאכים, אותם מלאכים שתפקידם להגן על איש ציבור רב פעלים מכדורו של רוצח שפל, בלי כל קשר למידת השניות במחלוקת של מדיניותו.
הרס עצמי
והספינה הגיעה לחוף, הגיעה לחוף מוכה וחבולה, אך את הקברניט היא השאירה במצולות, ובמקום שיתאספו המלחים, מלחים מימין, מלחים משמאל, על-מנת ליטול אחריות משותפת לנמנום הארוך אשר הכניס את הספינה למצוקתה הנוראית, פתחה הקבוצה שממנה צמח הקברניט, לידות בוץ בקבוצה השנייה.
ומאחר שהבוץ הזה היה מניפולטיבי, מקומם, חולני, מרוחק מכל אמת היסטורית, הלך הציבור והתרחק מאותו קהל של מיידי בוץ. הם איבדו
חיש קל את מושכות השלטון, והיום, כמעט חצי יובל שנים לאחר הרצח, הם ממשיכים להעלות אותה גירה, ממשיכים לפלג ולשסע, תוך חיסול כל סיכוי לשיבה שלהם למסדרונות השלטון.
נפלאה ממני תבונתם הלקויה ביותר של אנשים רבים במדינתנו, אנשים החולקים על מדיניות הממשלה, אך יצר הרס עצמי משתלט עליהם. והם עושים ככל יכולתם על למנוע ממושכות השלטון מלהגיע לידיהם, תוך שהם מטילים רפש על הקבוצה שכנגד, והרפש הזה חוזר כמו בומרנג אל מטיליו.
כאשר אנו מטילים על אדם אשמת הסתה, כאשר אנו מטילים עליו אשמת הסתה שהובילה לרצח, עלינו להחליט בראש ובראשונה אם אותו אדם מעוניין ברצח. אני משוכנע שמנהיגי האיסלאם מסיתים לרצח כי הם מעוניינים ברצח ושואפים אליו, ואילו מנהיגי הימין או השמאל בישראל אינם מעוניינים ברצח פוליטי ולכן לא ניתן להאשים אותם בהסתה לרצח. ניתן למתוח על דבריהם ביקורת, ניתן לסבור שדבריהם הם מדרון חלקלק אשר ראוי להימנע ממנו, ראוי לומר להם כי גם אם אינם מתכוונים ליצור סכנת חיים הרי שהאמת איננה בפה המדבר אלא באוזניים השומעות.
רוצחים בפוטנציה
ואם זו תהיה נקודת המוצא של שני הצדדים המובילים את המפה הפוליטית בישראל, כי שני הצדדים לוקים, שני הצדדים חייבים למתן את ההתבטאויות שלהם.
חופש הביטוי הוא עיקרון חשוב אך ודאי איננו מקודש, ושמירת חייו של הזולת חשובה יותר מחופש הביטוי. נקודת המוצא חייבת להיות שרצח רבין היה סימפטום של השסע הענקי בעם הנגרם מאותם מים סוערים עלים אנו שטים, ותפקידה של הנהגה, במקביל להקשבה לרחשי לב הציבור, הוא גם למתן את שפיצים של הוויכוח, ובכך כושלים הן מנהיגי הימין והן מנהיגי השמאל באותה מידה, הן ב-1995, הן לפניה והן אחריה, והן היום בשנת 2018, 23 שנים לאחר הרצח השפל והמגונה.
המים ימשיכו לסעור, גם בלי כל כוונת רצח של איש ממנהיגינו, אשר איננה קיימת בשום פנים ואופן אלא אם איזה מופרע התברג למסדרונות השלטון מבלי שנדע. עם זאת אין ספק שיש כאן רוצחים בפוטנציה. יש בכל חברה רוצחים בפוטנציה, משני עברי המתרס הפוליטי, תראו עם איזה גדוד נע ראש הממשלה, תראו איזה מגבלות חלות עליו, ואני משוכנע שחלק ניכר מגדוד ומהמגבלות נועדו למנוע את הכדור של מפגע יהודי.
תפקידה של הנהגה, קואליציה ואופוזיציה, להניח את הפנטזיות בצד. איש לא מייחל למותכם, דווקא העלאת הגירה שוב ושוב כאילו הצד השני מביא לרצח, הם שיביאו בסופו של דבר לרצח.
יש לנו שנה לבחירות, אותן הפסיד כבר השמאל סופית במוצ"ש 3.11.2018 בכיכר רבין אם לא הפסיד אותן עוד קודם לכן. ועל-מנת לפתוח פתח לניצחון בעוד חמש שנים, חייב השמאל לשנות את סגנונו ואת האשמותיו הנבובות מעל במת העצרת, בכיכר רבין 2019 אם לא הרבה לפני כן.
