כפי הנראה,
מוני מושונוב קיבל תיאבון בריא לעלילות המכילות דמויות פרוורטיות. אחרי תפקידו (הנפלא!) כארכיטקט מצליח המנהל רומן עם עז במחזהו של אולבי ב"
העז או מי זו סילביה" - הוא בחר לביים את "
רומנטיקה", מחזהו השערורייתי של דיוויד מאמט (2005) ואף לגלם בו את הדמות הראשית - השופט.
נראה כאילו כל חברי קבוצת התמיכה של מרטין מ"העז" (אלו שבדומה לו מקיימים
יחסים אינטימיים עם חיות מחמד שונות) התקבצה בבית המשפט הסהרורי ב"רומנטיקה" שבו הניסוח המקובל 'בזיון בית המשפט', מקבל משמעות חדשה, שלא לומר הופך ל"אנדרסטייטמנט".
מושונוב הזוי ושובה לב
שוב, כמו ב"העז", נוכחותו המקסימה של מושונוב חוסמת כל גילויי צדקנות ומצליחה לכבוש את הקהל בסערה ואף לגרום להזדהות ואהדה. הוא מקסים ושובה-לב גם כשהוא מגלם שופט הזוי, שרוב הזמן מטושטש מרוב כדורים נגד אלרגיה וברגע פיכחון צורב אחד מתוודה בטעות שכנראה ביצע את זממו בבתו הקטנה - וידוי שגורם לכל הנוכחים להשתנק ומיד להדחיק את המידע המפליל תוך שהוא זועק בייאוש ברקע "אתם חושבים שילדים זוכרים? אולי הם שוכחים ואז זה לא קרה?".
מושונוב גונב את כל הפוקוס גם כשהוא יושב מאחורי הדוכן הגדול. הוא שולט בסיטואציה ביד רמה גם כשהוא נדמה סטטי. הפאוזות הארוכות שהוא לוקח הן אתגר לכל מבצע בימתי והן מלאות בעשייה, השתנות והומור. הכריזמה והקסם שלו מחפים גם על הרגעים המפוזרים בעלילה ובעיקר מחזקים את היסוד האופטימי והמזכך במחזה.
דעות קדומות ווידויים חושפניים
בין לבין, השופט בגילומו, נאלץ להכריע בין כירופרקט יהודי (עמי סמולרצ'יק) לתובע אימתני (מיכאל כורש) על עבירה שכלל לא מוזכרת במחזה, כשברקע מתנהלת בעצלתיים, ועידת שלום (שימו לב!) בין מנהיגי ישראל ופלשתין, במרחק כמה רחובות משם (ההשוואה בין שני האירועים כמעט מתבקשת מאליה...). לנתבע יש סניגור אנטישמי (אורי הוכמן) ולתובע יש מאהב (יונתן רוזן) תובעני ומפונק, וכולם ביחד נדחפים לתוך המשפט ומתנהלים כמוכי קדחת ה-"אי תקינות פוליטית".
כולם מקללים את כולם ללא הפסק ובווריאציות יצירתיות, דעות קדומות, וידויים חושפניים (על הומוסקסואליות, יחסי מין עם אווז, בגידות) וגזענות - כל "החרא" האנושי מוטח באוויר כאילו אין מחר, במחזה שמתגלה כבית מטבחיים ל"פרות קדושות".
בתוך כל הנונסנס המטורף, שמו "התמים" לכאורה של המחזה - "רומנטיקה" - מקבל פרשנות אירונית ופרובוקטיבית, ולמרות הכל, יש משהו נאיבי ואנושי בדמויות האבסורדיות. השאיפות הגרנדיוזיות שלהן ל"שלום עולמי", "אהבה והבנה", "צדק ושייכות" - נראות תלושות לחלוטין מהסיטואציה, אך גם מתקבלות בחמלה.
"אנחנו נוטים להיתפס לצורה: חוק, דת, לאומיות, צבע עור. ואז, ואז בדרך נס, מדי פעם, באיזה חסד אלוהי, אנחנו מרגישים שאנחנו חופשיים. ואנחנו מבינים שמתחת... אנחנו אוהבים אחד את השני", אומר השופט מבעד לזרם התודעה הבלתי נשלט שלו (עקב השפעות לוואי של הכדורים) ובעצם מנסח בפשטות מניפסט הומני ומרגש.
רומנטיקה בכל זאת?
הסצינה האחרונה (הנראית ממש כמו קבוצת תמיכה ביזארית) חושפת את המכנה הבסיסי האנושי המשותף המחבר בין הדמויות הגבריות ללא הבדל דת, מין וגזע ובעיקר ללא יומרות, שקרים ומסיכות מזויפות וזה בעצם רעיון די רומנטי שמחזיר אותנו שוב לתהות על שם המחזה, שמוצג כאן כפארסה פוליטית סהרורית, בה בית המשפט הוא מיקרוקוסמוס לעולם המערבי שמתעורר בבעתה אחרי נפילת התאומים. הבחירה להעלות את המחזה הנועז בתיאטרון הלאומי 'הבימה', אשר בדומה ל"העז" - מציג תמונה פרוורטית -קומית-טרגית - מבורכת ואמיצה.
