הפסוק הפותח את פרשתנו מתחיל באות ו' המורה על המשך, ו' החיבור (בראשית כה): [יט] וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק. את הפתיח של הפסוק מפרש רש"י: [יט] וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, יעקב ועשיו האמורים בפרשה. והנה בפרשת נוח הפותחת במלים דומות מפרש רש"י: לִמֶּדְךָ שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. בהמשך מסביר רש"י את הכפילות הבולטת בפסוק: יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם; אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק: לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו, מה עשה הקב"ה - צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק. וזהו שכתב כאן יצחק בן אברהם היה שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק.
וכאן מתעוררות שתי שאלות לפחות, 1) מהו שורש ההבדל, לדעת רש"י, בין תולדות נוח לתולדות יצחק? 2) ממתי התורה מתייחסת לדבריהם של ליצני הדור? הרי הכלל הוא שמתעלמים וממשיכים הלאה, אז מדוע כאן הקב"ה מתייחס עד שטורח לצור את קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם? כדי להבין את זה צריכים להקשיב לטענה של ליצני הדור שאמרו מאבימלך נתעברה שרה, והרי לאברהם כבר היה בן, ישמעאל, כך שברור שהוא לא היה עקר, אז מה משמעות הרעיון המשונה הזה שלהם? ההסבר הוא שעד אז, גם אם היו צדיקים כמו נוח למשל, לא הייתה המשכיות. התורה מספרת על נוח וקצת גם על צדיקים שקדמו לו, אבל במותם מתה גם צִדקוּתם. אברהם מתחיל מהלך חדש, המשכיות.
את הרעיון הזה התקשו (ועד היום מתקשים) לקבל ליצני הדור והם מעלים השערות שונות ומשונות בדבר השפעות תרבותיות ושורשים תורשתיים זרים ומוזרים לצאצאי אברהם, הכל כדי לא להודות בעובדה ששרשרת הדורות נמשכת מאברהם דרך יצחק ויעקב עד ימינו אלה ועד בכלל. וזהו שורש ההבדל בפירוש של רש"י את המילה "תולדות" בין פרשת נוח לפרשתנו; אצל נוח לא היה המשך ניכר, משמעותי. אדרבה, התורה מספרת על השפל המוסרי שאליו ירד צעיר בניו, לכן "תולדות" מתפרש כמתייחס למעשים טובים שלו עצמו. אצל יצחק היה ניכר שהוא ממשיך בנאמנות את דרכו של אביו, אפילו בצורת הפנים, אבל לא צדקותו מודגשת כאן, אלא ההמשכיות על-ידי צאצאיו.
נמשכים לכיוונים מנוגדים
ואמנם בהמשך הפרשה רואים כיצד יצחק ממשיך את דרכו של אברהם (פרק כו): [יח] וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם; וַיִּקְרָא לָהֶן, שֵׁמוֹת, כַּשֵּׁמֹת, אֲשֶׁר-קָרָא לָהֶן אָבִיו. ואחרי שהוא משקם את הישן, את המורשת, הוא פונה לפרוץ דרכים חדשות, כיאה לממשיך נאמן: [יט] וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי-יִצְחָק, בַּנָּחַל; וַיִּמְצְאוּ-שָׁם--בְּאֵר, מַיִם חַיִּים. כי הרי כל דור צריך להתמודד עם האתגרים שמציבה בפניו המציאות המשתנה, מציאות שלפעמים היא מכבידה מאד. ואמנם, הפלשתים גוזלים ממנו את הבאר הראשונה והשנייה ורק בבאר השלישית הוא מגיע אל המנוחה: [כב] וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת, וְלֹא רָבוּ, עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי-עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ.
אבל עיקר העניין בפרשה, כמו שאומר לנו רש"י, הוא המתח שבין יעקב ועשו. זה מתחיל בכך שכבר בהריון האמא מרגישה שמשהו לא טוב קורה (פרק כה): [כב] וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים, בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי; וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת-ה'. פתאום היא גילתה שמתרוצצות בקרבה שתי מגמות הפוכות, מצד אחד משיכה עזה לקדושה ומצד שני משיכה מדאיגה לצד השני. הקב"ה מגלה לה: [כג] וַיֹּאמֶר ה' לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. אצל יצחק, כמו אצל אברהם, לא נתגלתה שום משיכה לכיוון השלילי אבל המצב הזה לא הולך להימשך בצאצאים שלהם. להפך, תמיד תהיה להם מלחמה פנימית בין הדרך של עשו ובין הדרך של יעקב.
המאבק בין דרכו של עשו לדרכו של יעקב מגיע לשיא בסיפור הברכות; יצחק מבקש לברך את עשו בתקווה שכך, בדרך הקירוב, יצליח להחזיר אותו בתשובה, אבל רבקה מכירה את החומר טוב ממנו והיא מסובבת את הדברים כך שיעקב הוא שיזכה בברכות. ולכאורה, מדוע לא פנתה ליצחק ודרשה שיברך את יעקב במקום את עשו? מדוע פנתה עם יעקב לדרך המרמה? אלא שלפעמים אין ברירה וכדי לנצח את עשו חייבים לנקוט בדרכים שלו, בדרכי מרמה שפירושה חכמה עמוקה, היכולת להשתמש בטקסיסי היריב כדי להפיל אותו. וזה מה שאנחנו אמורים ללמוד מפרשת השבוע שלנו; טבעי שנמשכים לכיוונים שליליים כאלה ואחרים, אבל דרכו של יעקב היא שתנצח וזה תלוי בנו.
