דינה זילבר - רק הסימפטום של המחלה

דינה זילבר איננה הבעיה. היא רק הסימפטום של מחלה שהתפתחה הרבה לפני שהיא נקלעה ללב הסערה - וגם סילוקה מן המערכת לא יביא להיעלמות המחלה האוכלת באיתנות של מערכות השלטון הנבחר מזה הרבה שנים. ואני אומר את הדברים בצער, שכן עקבתי אחר ההתפתחות של המחלה הממארת כמעט למן פריצתה, ומי שהיה אחראי להתרחבותה המפלצתית עד למה שהיא כיום הוא רק אדם אחד; קוראים לו אהרן ברק. וכדי להבריא מן המחלה יש לנהוג בה כמו בכל מחלה. לא בסימפטומים; אלא במחלה עצמה.

והכול החל עוד בשלהי כהונתו של יצחק שמיר. חוק ממש טריוויאלי - וכך התייחסו אליו בכנסת - התקבל כמעט באישון ליל. לא הרבה חברי כנסת נכחו באולם המליאה. קראתי את הדברים שנאמרו ערב ההצבעה - ולא נראה היה שמישהו מייחס לחוק יותר מדי חשיבות. ההרגשה הכללית הייתה שמדובר בעוד חוק שנועד לרצות את אלה שמבקשים להשאיר חותם כלשהו בספר החוקים. וככל שאני זוכר, לא נשמעו ברחובות הערים מצהלות של שמחה או קולות תרועה של שופרות לרגל "המהפכה החוקתית" שבאה, כביכול, לעולם.

וכך נולד החוק, שכותרתו מתייחסת לכבוד האדם וחירותו, שברק הפך אותו לחוקתה של ישראל. הוא מנוסח במילים מאוד שבלוניות, חסרות משמעות חגיגית, ולכן אף אחד מחברי הכנסת לא ממש ניסה לרדת לעומקן. לבד מאדם אחד שלא נכח במליאת הכנסת; השופט ברק.

אינני יודע מי אחראי לניסוח הסופי - אבל לא מן הנמנע שידו של ברק הייתה גם בזה. ידידותו עם שר המשפטים באותה תקופה, דן מרידור, הייתה יכולה לסייע לו בכך. היא גם סייעה לו בשנים הבאות למלא את בית המשפט העליון בשופטים בני דמותו שהשקפת עולמם תואמת את זו שלו - ואיש לא עמד באותה העת על הערמומיות שבהתנהלותו. היה רק שופט אחד, מישאל חשין ז"ל, שזעק מרה כנגד האמירה של ברק שהנה קמה לישראל חוקה; לטענתו, הוא לא הבחין בכל תכונה המזכירה, ולו במאומה, את החגיגיות המתבקשת ממהלך כה דרמטי. הכנסת לא התכנסה לישיבה מיוחדת לרגל האירוע.

אבל כל זה לא הועיל למתנגדים למה שברק החל לעולל לשיטת המשפט הישראלית: ראשית, הוא קבע שהמגבלה המונעת מכל דיכפין מלבוא בשערי בית המשפט בטלה ומבוטלת. "זכות עמידה" שמורה לכל אחד קבע ברק; במיוחד אם יש בעתירתו אלמנטים החותרים תחת מרותו של השלטון הנבחר. אחר כך הוא חידד ביטויים שהיו ייחודיים רק לו, כגון "סבירות" ו"מידתיות" וקבע שזאת תהיה הפריזמה שבאמצעותה ייבחנו פעולות כל שאר זרועות הממשל. ומבלי לעצור לרגע כדי להאזין לביקורת שגדלה והלכה גם באקדמיה, לנוכח האקטיביזם השיפוטי שנגזר מאופיו של מי שהריץ אותו, ברק שעט קדימה כשהוא דורס את כל מי שניצב בדרכו תוך עיצוב הרכבה של הערכאה העליונה באופן שלא יימצאו לו מתנגדים.

בד בבד זלגה "המהפכה החוקתית" גם לזרועות אחרות של מערכת המשפט. היועצים המשפטיים, גם במשרד הראשי וגם במשרדי הממשל השונים, כמו גם בכירי הפרקליטות, החלו להרגיש שהם, למעשה, שלוחיו של בית המשפט העליון ושנאמנותם היא בראש ובראשונה לאלה שיושבים על הכיסא הרם - ולא לדרג הנבחר. מכאן גם חוצפתם הגוברת והולכת. אדוני כל הארץ הם הפכו להיות. ומשאין עליהם מוראו של יום הבוחר, גסותם פרצה גבולות. ואת גידולי הפרא האלה כבר קשה יהיה לסלק מערוגות השלטון ללא טיפול שורש.