מלחמות גנרלים
שתי החזיתות במלחמה היו שונות לחלוטין - פיזית ועניינית. בעיקר, נבדלו באיכות הפיקוד הבכיר, שניהלן. אלוף שמואל גונן, שפיקד על פיקוד הדרום, היה מפקד חדש (מונה ביולי 1973) וחסר ניסיון. למרות שהיה איש של הרמטכ"ל אלעזר, לא התקבלה מנהיגותו על-ידי פקודיו (ובעיקר לא על-ידי אלוף אלברט מנדלר, מפקד אוגדה 252, שהיה הקצין הבכיר בפיקוד הדרום). אלוף
יצחק חופי, קצין ותיק ומוערך, פיקד על פיקוד הצפון, ופרט לשעות הראשונות למלחמה, שלט במצב, וניהל ביד רמה את ענייני הפיקוד, בסיועו של סא"ל אורי שמחוני, קצין האג"ם שלו. בהיעדרו של חופי, ניסה אל"ם יצחק בן-שהם, מח"ט 188, שמונה לממלא-מקומו, לשלוט במצב. עד לשובו של חופי למפקדתו, לא הצליח בן-שהם להשתלט על אביגדור בן-גל, מח"ט 7.
לעומת זאת, בדרום סער הפיקוד עקב מלחמות גנרלים. אלו החלו עוד כשמונה גונן לתפקידו, ולא פסקו כל המלחמה. כשמונה רא"ל חיים בר-לב למפקד החזית, הוא גרר לזירה את הממד הפוליטי של מלחמות הגנרלים, בנוסף לאיבתו הנושנה ל
אריאל שרון, מפקד אוגדה 143, שתוגברה באיבה העזה של הרמטכ"ל אלעזר לשרון. אין פלא, שאוגדת שרון 143 כונתה, "אוגדת
הליכוד", בעוד שאוגדה 162 של אברהם אדן-ברן כונתה, "אוגדת המערך". דרך אגב, אחרי המלחמה דאגו אלעזר וגור, מחליפו, לקדם את המח"טים של אוגדה 162, ועצרו את קידומם של מח"טים מאוגדה 143.
בצפון שררה בבלימת הסורים ואחריה אווירה טובה יחסית בין האלוף לבין מפקדי אוגדותיו (
רפאל איתן, מפקד אוגדה 36, דן לנר, מפקד אוגדה 210, ומוסה פלד, מפקד אוגדה 146 מפיקוד המרכז, שתגברה את הפיקוד) ומפקדי חטיבותיו, גם כיוון שזו הייתה הצלחה. בדרום העיבו כישלונות מבצעיים על היחסים בין המפקדים הבכירים, והחריפו אותם.
כסאות מוסיקליים
למרות בקשת אל"ם צורי שגיא-שינקין, מפקד חטיבה מרחבית (חטמ"ר) 820, שנפרסה בגולן, לדחות את חילופי המפקדים בחטיבה עקב הכוננות, שהוכרזה, התקיים טקס החלפת המפקדים בחטמ"ר 820, ביום שישי (יום ה-ע' פחות אחת). אל"ם
צבי בר-ברזאני קיבל את הפיקוד על החטיבה, ולמחרת כבר נזרק לסערת המלחמה. אומרים, שלו פיקד שגיא על חטמ"ר 820, המפלה בחרמון הייתה נמנעת.
בר לא היה אז המפקד הטרי היחיד בצה"ל, שלא לדבר על האלוף הטרי בפיקוד הדרום. כמותו היו
אורי אור,
יוסי פלד ו
חיים ארז, מפקדי חטיבות שריון (מילואים) טריים. היה עליהם לפקד על יחידותיהם תוך למידתן-הכרתן.
בצבאות נהוגה רוטציה בפיקוד, ואי-אפשר לדעת מתי תפרוץ מלחמה. לכן, סביר, שדברים כאלה יישנו. כך, אל"ם
דורון רובין, שאך סיים את הסבתו לשריון, קיבל את הפיקוד על חטיבת השריון (הסדירה) 500 שלושה ימים לפני של"ג, ויצא בראשה למערכה. הדבר מחייב שיקול-דעת מדוקדק במינוי מפקדים, כי מי יודע מה יילד יום. לעומת זאת, ראויים גם קציני צבא הקבע לקידום, גם אם הנם בינוניים; וָלא מי ישרת בצבא הקבע.
זה אינו קל, אך אפשרי. מה שאינו סביר - החלפת מפקדי עוצבות בשעת כוננות ג', שהיא הכוננות הגבוהה ביותר למלחמה.
נחתו מסוקים סוריים?
אחת התעלומות בקרב על הגולן הייתה דיווחים על מסוקים סוריים, שנצפו חולפים ליד כוחותינו. אנשי קומנדו, שפרקו מאחד המסוקים, תקפו את פלוגת הסיור של חטיבה 7 ליד בוקעתה, והמיטו עליה אבדות כבדות, ותקפו פלוגת שריון מדרום לתל יוסוף. מסוקים אחרים פרקו את כוח הקומנדו הסורי, שכבש את החרמון, ומסוקים אחרים, הנחיתו כוח קומנדו ליד תל פרס למחרת, וכבשוהו.
אך מה עם שאר המסוקים הסוריים? ד"ר יוסף ברגר ואל"ם (מיל׳) פסח מלובני חקרו את הנושא, ופרסמו עליו
מונוגרפיה קצרה אך מאלפת, שהוציאו לאור עמותת המודיעין ועמותת יד לשריון. לדבריהם, חדירות המסוקים הסוריים לא אותרו בזמן אמת על-ידי כוחותינו, בעיקר, בתשעה באוקטובר. בצה"ל ידעו רק על ההנחתה בצומת נפח, שחוסלה על-ידי כוחותינו, והמחקר של ברגר-מלובני איתר את שאר ההנחתות.
ברגר עסק בחקר קו ראייה (LOS), ובדק לפי זה את העדויות שהצטברו. זה מחקר חדשני, שהגיע למסקנות מפתיעות לגמרי. מלובני בדק את הדיווחים הסוריים על פעילותם, ואושש באמצעותם כמה ממצאי ברגר.
מפקדות צה"ל בכל הדרגים, הם קובעים, לא פירשו נכונה בזמן אמת את פעילות המסוקים הסוריים, שבוצעו באור יום, ונצפו על-ידי כוחותינו. מבצעי ההנחתה על הירדן נדחו לליילה עקב האיחור בשעה ה-ש', והטייסים הסוריים התקשו לבצעה; ובסופו של דבר לא בוצעו.
בשמונה באוקטובר הגיעו מסוקים סוריים לתספק את כוחותיהם בחרמון ובתל פרס. כוחות סוריים, שהונחתו באזור נפח, הושמדו על-ידי כוחותינו, וכשליש מאנשיהם נשבו.
המחקר של ברגר-מלובני מלמד, כי גם בספרות, שפורסמה בארץ על המלחמה, אין כל זכר להנחתות הסוריות באזור וסט ובאל-דלווה. נראה, כי כוחותינו היו עסוקים בלוחמה יבשתית, ולא שעו לפעילות מסוקים בזירה, למרות חשיבותה (גם העקרונית בתורת הקרב הסובייטית, שעליה התבססו המצרים והסורים), ולמרות שהמיטה קרבנות רבים על כוחותינו.
שחיקה
מלחמת יום הכיפורים נמשכה כשבועיים, אך התישה את צבאנו לחלוטין. אין פלא, שנשמעה אנחת רווחה כשהפסקת-האש נכנסה לתוקפה. ניהול בזבזני של הכוחות גרם לכך שחטיבות שריון איבדו חלק גדול מטנקיהן, וגדודי טנקים נמחקו. אחרי המלחמה פרצה מלחמת התשה בשתי החזיתות, שלא אפשרה רגיעה ובנייה מחדש של הכוחות.
הבלימה, בעיקר בחזית סיני, גבתה מחיר כבד מהיחידות, ויצרה מחסור עצום בטנקים ובלוחמים. לו נמשכה המלחמה, הצבא היה מגיע למצב קשה במיוחד, כיוון שחסרו טנקים, צוותי טנקים, תותחים, תותחנים ורובאים. שחיקה מואצת של חיל-האוויר הביאה אותו כבר בתום שבוע ללחימה אל הקו האדום.
אחד מעקרונות המלחמה הוא 'חיסכון בכוח', המפורש בדרכים שונות בצבאות. צבא בנוי מכמה קווים, התומכים זה בזה, ומבטיחים את רצף הלחימה ואת עומקה. כיוון שצבאנו נלחם בקווים פנימיים, הוא צריך להיות מסוגל להתמודד עם כמה אויבים במקביל, או בדירוג, לאורך זמן (כזכור, מלחמת הקוממיות נמשכה מדצמבר 1947 עד מארס 1949 - אומנם לא ברצף לחימה). זה לא קרה במלחמת יום הכיפורים כיוון שהשחיקה בשבועיים של הלחימה הייתה כבדה מאוד.
מחדל התותחנות
הקרב של חטיבה 7 היה מוצלח, לכל הדעות, גם בזכות סיוע ארטילרי נמרץ ויעיל. כוח המשלוח העירקי נבלם בצפון "המובלעת" בגולן בזכות תעוזת השריונאים ובסיוע ארטילרי כבד.
לכאורה, היו צריכים כוחות היבשה של צה"ל ללחום קרב משולב - שריון, חי"ר, תותחנים והנדסה גם יחד. אלא שאחרי מלחמת ששת הימים "רצח" צבאנו את החי"ר, ועשה דברים כאלה גם להנדסה ולתותחנים. בשנות השבעים, כשעמד על הפרק רכש, העדיף צבאנו טנקים על פני תותחים. לכן, נכנס למערכה בשתי החזיתות בנחיתות נוראה בארטילריה. צבאות מצרים וסוריה, שהיו אמונים על דוקטרינה סובייטית, הסתייעו בחטיבות ארטילריה רבות. מולן עמדו קומץ סוללות תותחים ישראליות. גם כשהתגייסו המילואים, עמדו מול שני הצבאות בקושי מסגרות של שבעה אגדים (חטיבות) ארטילריים ישראלים בעוד שלדיוויזיות הסוריות ולארמיות המצריות היו כוחות ארטילריה גדולים.
הגרוע מכל היה שהכוחות לא התאמנו כמעט בשיתוף, ומפקדי החי"ר ומפקדי השריון כמעט שלא ידעו להזמין סיוע ארטילרי; וחלקם אף זלזלו בו. לכל גדוד הוצמד קצין תותחנים (קש"א), שתיאם את הסיוע לגדודו; ולכל חטיבה הוצמד קצין תותחנים בכיר (מס"ח; לרוב - מג"ד), שתיאם את הסיוע לחטיבתו. מג"ד 890 השאיר את הקש"א שלו במרחב שלמה (מרש"ל) כשגדודו הועבר לגזרת אוגדה 162. מח"ט הצנחנים 35 הותיר את המס"ח שלו במרש"ל כשהטיסו את החטיבה צפונה. קש"א צריך לקבל טנק כדי שיוכל לתפקד עם גדוד טנקים (הוא מצטרף כחמישי לצוות הטנק). בפועל, בהרבה גדודים הקש"א נאבק על מקומו, למרות שסביר שיהיה בחבורת הפיקוד (חפ"ק) של הגדוד.
ובעיקר, לא ברור מדוע לא הופעלה הארטילריה לסייע לשריון ולחי"ר ברוב הקרבות - ובעיקר, בסיני. גם לא ברור מדוע לא הפעילו את חיל-האוויר לדכא מערכים סרבניים של המצרים - כמו החווה הסינית (שבגזרתה מטריית הטילים קרקע-אוויר הייתה דלילה). בולט במיוחד אי-שיתוף הארטילריה בחלק המכריע של קרב גולני לכיבוש החרמון - למרות שעמדו לרשות המח"ט מפקדה ארטילרית וגדודי תותחנים.
סוגיה אחרת במלחמה הייתה תספוק גדודי התותחנים בעת הלחימה. במלחמה נוצר מחסור בסוגים מסוימים של תחמושת. רוב המחסור היה מלאכותי, כיוון שהתחמושת נופקה מהמחסנים, ונמצאה על משאיות, שהיו בדרכן ליחידות.
התשה בגולן
הסכם הפסקת-האש עם סוריה נחתם רק בחודש מאי, ועד אז התחוללה בגולן, בעיקר ב"מובלעת", מלחמת התשה אכזרית, שגבתה מחיר קשה מצבאנו. בין ההרוגים במלחמת ההתשה - סא"ל יעקב קרן-קירשנר, מג"ד 890.
כלומר, למרות שכוחותינו הגיעו בצפון "המובלעת" עד לטווח הפגזה של פרוורי דמשק, לא הורתעו הסורים. יתר על כן, אחרי שבינואר 1974 נחתם הסכם להפסקת אש עם מצרים, הגבירו הסורים את עוצמת מלחמת ההתשה.
לחץ אמריקני ולחץ סובייטי ריסנו את התגובה הישראלית; משמע, הביאו להחלטה לא לחדש את המתקפה בעקבות האש הכבדה הסורית. עם זאת, גם בגולן היה צבאנו מותש, ומפקדיו שקעו לתוך מערבולת ועדת החקירה. גורם חשוב, שהעיק על קבלת ההחלטות הישראלית, היו השבויים והנעדרים.
בסיכומו של דבר, נחתם בסוף מאי 1974 הסכם להפסקת אש עם סוריה, שבמסגרתו הוחלפו שבויים, והסורים קיבלו את "המובלעת", את העיירה החרבה קוניטרה ושני מוצבים של צה"ל בדרום הגולן. כלומר, קרקעית, הם אפילו יצאו ברווח ממתקפתם הכושלת.
(טור שלישי בסדרה)
