מלחמת עזה: הם ואנחנו

הם שיגרו אל שדותינו מאות עפיפוני אש שהציתו תבערה גדולה והשמידו עמל ויזע של שנים. ואנחנו הבטנו מנגד באפס מעשה כאילו לא היו בידינו אופציות לתגובה הולמת על מעשה הנבלה. הם הגדילו את טווח ההשחרה הבוערת של שדות הישובים בעוטף עזה עד אל בתי המגורים של נתיבות ושדרות. ואנחנו לא הגבנו והתמקדנו רק בכיבוי האש בכל מקום שבו התלקחה בתקווה שמשהו חמור יותר לא יתרחש.

הם היו מוכנים לתגובה ישראלית שאולי תגבה מחיר דמים מתושבי עזה החפים מפשע. אבל אנחנו הסתפקנו בשיגור כלי טיס שתוכננו לפגוע בעסקי הנדל"ן ברצועה, קרי: במחסנים, בבתים ריקים - העיקר שלא יפגעו אנשים. הם רצו מאוד שנכניס לוחמים לרצועה כדי שילכדו במלכודת מוות או ייחטפו ויפלו בשבי, אבל אנחנו לא נשברנו. סבל התושבים בעוטף עזה לא היה גדול לדעת מפקדינו הבכירים ולא הצדיק כניסה קרקעית או שינוי במדיניות התגובה האווירית.

הם ראו שאין מנוס ואם לא יעשו משהו דרסטי הם ייצאו הפראיירים של המלחמה הזו, ולכן התחילו לשגר אל ישובים אזרחיים רקטות ופצצות מרגמה ובכל יום הגדילו את הטווח. אנחנו הבלגנו והמשכנו לשבת כמטרת ברווזים נייחת באפס תגובה הולמת. הם הבינו שללא הגברת הלחץ עלול העולם לחשוב שהפסידו במלחמה, ואז בא רעיון האיוולת: שקט תמורת דולרים. את הדולרים הם חטפו בתרועות צהלה ושמחת ניצחון, אבל את חלקם במחזה המגוחך הזה הם לא מילאו. אנחנו נאלמנו דום. הכסף לא היה שלנו אז הסכמנו שימשיכו מדינות המפרץ הערביות לספק עוד מן הסחורה החמה.

הם ידעו כי במשוואה הצבאית המוזרה הזו מישהו צריך להישבר ראשון והחליטו שהנשברים חייבים להיות אנחנו. כדי להצליח במשימה הם הכניסו לזירה כלי נשק חדשים. הם שיגרו טיל נ"ט רוסי ופגעו באוטובוס שהתנפץ לרסיסים. מזלנו היה שכל הנוסעים ברכב ההסעות הזה כבר יצאו לדרכם ואיש לא נהרג.

ואנחנו? אנחנו טיפלנו בפצוע אחד שלא התמזל מזלו ועמד קרוב לאוטובוס.

בנקודת זמן זו הם החליטו להגביר את עוצמת התקיפה ושיגרו לעבר שדרות וישובים אחרים מאות טילים שחלקם פגעו בבתי מגורים והרסו אותם. התוצאה: מספר הרוגים. אבל הרושם הכללי היה כי מלחמה של ממש עומדת בשער. אנחנו שלחנו את טייסינו המיומנים עם מפת מטרות והם טסו, ביום ובלילה, ופגעו. ושוב, על-פי החלטת "הדרג המדיני" המטרות היו בתים ריקים מאדם.

הם לא חשפו את עצמם לציבור הרחב ולא הציגו את ההתלבטויות שלהם באולפני הטלוויזיה. אנחנו שידרנו לכל העולם את בושתנו. ובתמונות הטלוויזיוניות ראו כל אויבינו את ראש הממשלה נתניהו, את שר הביטחון ליברמן, את הרמטכ"ל איזנקוט ועוד מספר אלופים וקצינים בכירים, יושבים סביב שולחן ובהבעת פנים רצינית הראויה לאנשים חושבים, מנסים להגות פתרון נכון לבעיה. ובינתיים מטר הרקטות נמשך. ואנחנו, למודי טכנולוגיות חדשניות, הפעלנו את טילי מערכת כיפת ברזל שהצליחה לחסל את חלק הארי של הרקטות ששיגרו לוחמי החמאס. אבל לא את כולן. ועוד בתים נהרסו והמלחמה הזו הפכה למלחמת נדל"ן. הם הרסו לנו ואנחנו הרסנו להם.

בשלב זה, בחשאי, מישהו ביקש מהמצרים לתווך בין הצדדים הניצים כדי לחסל את ההצגה הלא מוצלחת, ולפתע שקטה המהומה שבה הם הרוויחו ואנחנו הפסדנו, כי במאבק הכוחות בין הצדדים נוצר מאזן חדש. מעתה הם יכולים להתחיל לירות מחדש, בכל יום ובכל שעה. ואנחנו? תמיד נהיה מהוססים, נשתדל לא להסלים את המצב, בעיקר כיוון שאנחנו יודעים שהרצועה הקטנה הזו, היא רעה חולה, שטוב יותר לא להתעסק אתה.

כיוון שאינני מומחה בתורת המלחמה אין לי עצות מיוחדות לכל שדרות הלוחמים שיאפשרו להם לנצח במאבק האין סופי מול החמאסניקים בעזה. אבל עכשיו, כאשר רמטכ"ל קרבי חדש עומד להעמיס על כתפיו את המשימה הכבדה, נראה לי שדווקא הוא יוכל למצוא לנו פתרון הולם. פתרון שהם לא יהיו מוכנים לו. הרמטכ"ל הזה הוא לוחם הפועל מחוץ לקופסה והוא הוכיח זאת בימים שהיה מח"ט ועליו הוטל לחדור לפקעת הצפעונים של הקסבה בשכם. הוא לא ניסה לרדוף אחרי המחבלים ברחובות. הוא "הלך דרך הקירות" והגיע לכל יעד שנדרש לו. אני משוכנע שהוא יוכל גם למצוא את הדרך הנכונה להתמודד עם עזה ובנותיה.