|
הבנים מקבלים כפול [צילום: חסן עמאר, AP]
|
|
|
|
|
כאשר איש עסקים כווייתי מצליח הלך לעולמו בלא להותיר צוואה, התחלק רכושו על-פי השריעה (ההלכה המוסלמית) בין אשתו, שלושת בניו ובתו. הבת עבדה איתו, בעוד הבנים לא היו מעורבים, אך לא היה לה שום סיכוי לקבל את השליטה משום שעל-פי השריעה – כל שניתן לה היה מניות מיעוט. מתוך קנאה על יחסיה עם האב, הבנים מיהרו לסלק אותה.
זוהי דוגמה אחת מני רבות לקיפוחן של נשים במדינות ערביות המתנהלות על-פי השריעה, כותב פייננשל טיימס. השריעה קובעת, כי שמינית מהרכוש עוברת לאלמנה והיתרה מתחלקת בין הילדים, כאשר בן מקבל חלק כפול מאשר בת. אם אין בנים, הבנות מקבלות שני שלישים ממה שנותר אחרי חלקה של האם, והיתרה עוברת לזכרים הקרובים ביותר. העיקרון של השריעה הוא, שהירושה תעבור למי שישאו בנטל הכבד ביותר בעקבות המוות – והבנים אחראים לפרנסת אמם.
מנהלי עושר מנסים למצוא פתרונות, כותב העיתון. הם לא יכולים להתחיל ב"תתעלמו מהשריעה". במקום זאת, הם משתפים פעולה עם מומחים לשריעה ומנסים למצוא פרשנות שונה. מאחר שעקרון יסוד בדיני הירושה המוסלמיים הוא לשמר את העושר המשפחתי ולמנוע מחלוקות, מנסים היועצים להתבסס עליו כדי לקדם הסדרים שישיגו מטרות אלו – גם אם בניגוד לדיני הירושה הפרטניים. הפתרון הטוב ביותר הוא הקמת קרן נאמנות משפחתית, שכן השריעה אינה מגבילה את מספר המתנות שאדם יכול לתת בחייו, כל עוד איננו על ערש דווי. המוריש נותן מתנות לנאמנות עצמאית, המנוהלת בהתאם לרצונות המשפחה; כך יכולה בת לרשת את כל העסק ובן יקבל רק קיצבה מוגבלת.
נאמנויות לא היו כלי מקובל במדינות ערב, משום שלממשלות הייתה נטייה להחרים רכוש. הן כמעט ונעלמו בשנות ה-60 של המאה ה-20, עם עליית המשטרים הצבאיים החילוניים. לכן, מי שביקשו לשמור על כספם, העבירו אותו למקלטי מס. אולם הם הסתכנו בכך שהפעילות תעמוד בניגוד לשריעה, משום שחוקי הירושה המקומיים בכמה מהם קובעים חד-משמעית שרוב העיזבון הולך לבן/בת הזוג, והיתרה מתחלקת בשווה בין הילדים.
רבים מהשיקולים הנוכחיים לניהול הרכוש נובעים מהאביב הערבי, מציין פייננשל טיימס. כאשר הופל הנשיא חוסני מובראק בשנת 2011 בטענה לשחיתות, מיהרה שווייץ – שחרדה למוניטין שלה – להקפיא את הנכסים שלו ושל 22 ממקורביו. תגובת שרשרת התחוללה באיחוד האירופי, בריטניה ומקלטי מס הקשורים לבריטניה. האירוע הבהיר, כי מי שמבקשים להגן על רכושם באמצעות נאמנויות בריטיות, כי מדובר במבנים פגיעים במקרה של תנודות פוליטיות.
המגמה כעת היא למצוא חופי מבטחים באזור האוקיינוס השקט. למדינות כמו סינגפור, ניו-זילנד והונג-קונג יש רקורד של חסימת נכסים רק במקרים יוצאי דופן – כאשר האו"ם מבקש זאת. עם זאת, יורשים בלתי מרוצים עדיין יכולים לפנות לבתי המשפט במדינות מוסלמיות נגד הנאמנות, בטענה שכל מטרתה הקמתה היא לעקוף את שרשת הירושה שקובעת השריעה. השופטים במדינות אלו נוטים להיות חשדניים כלפי הסדרים שנעשים במערב וחושדים שהם נעשו רק כדי לעקוף את הציווי האלוקי, ולא צריך יותר מדי כדי לשכנע אותם להכריז על ביטול אותם הסדרים.
מספר ממשלות מוסלמיות משנות את החוקים בתוך תחומיהן, כדי למנוע את זליגת הכסף. אזור הסחר החופשי בדובאי פועל על-פי החוק הבריטי, וחוק הנאמנות בו מבוסס על המודל של האי ג'רזי שבתעלה – אחד ממקלטי המס הפופולריים בעולם. השנה אף הגבירה דובאי את ההגנה הניתנת באזור הסחר החופשי, עם קביעה שההסדרים הנעשים בו – יהיו כפופים רק לחוק המקומי. מדינות אחרות מכניסות רפורמות בשריעה כדי להבטיח יותר שוויון מגדרי. בחודש אוגוסט הציע נשיא תוניסיה, באג'י סעיד אסבסי, שוויון מגדרי בירושה, אך הותיר פתוחה את האפשרות לכל משפחה לפעול לפי השריעה.