איך השתרבבו אמנים ישראלים לצד אמנים בינלאומיים במוזאונים הגדולים ביותר בפריז, ולעיתים עם נימה אנטי ישראלית?
במסגרת "עונת ישראל-צרפת 2018" הנתמכת על-ידי משרד ר"ה, משרד התרבות, משרד החקלאות, התיירות, התעשיה, המדע ושגרירות ישראל בצרפת נבחרו הופעות מחול, תיאטרון ואמנות פלסטית לייצג את ישראל. רון עמיר ו
רועי רוזן הם שניים מהם.
הצלם רון עמיר
בתערוכה גדולה
במיוחד, 2 אולמות במוזאון לאמנות מודרנית בפריז, מציג הצלם הישראלי
רון עמיר סדרה של 30 צילומים וששה עבודות וידאו של מסתננים ("מחפשי מקלט", כדברי האוצר) סודנים ואריתראים "פליטי מתקן חולות". במדבר השומם לא נראים האנשים, אלא רק חפציהם המעטים, קשורים על עץ בודד.
בנוסף, מוצגים גם צילומים מהכפר הערבי ישראלי ג'סר א-זרקא השוכן לחוף הים התיכון, החושפים תמונה של חיים עלובים, לכאורה. במונולוג ארוך בווידאו מסביר עמיר, יליד קיבוץ יחיעם, את דרך עבודתו וניתן להתרשם מהמגמתיות שבה. הבחירה המכוונת במגזרים אלו מעמידה את ישראל באור שלילי וניכר היה שהצופים מסביבי הושפעו מכך. יש לציין כי האוצר הישראלי הוא נועם גל, אוצר הצילום של מוזאון ישראל.
תערוכתו של עמיר מוצגת במקביל לתערוכתו של האמן הסיני הבינלאומי זאו וו קי שהתיישב בפריז ואימץ את הסגנון המערבי, האבסטרקט. צילום של שניהם מופיע בכרזה משותפת בחזית המוזאון.
רועי רוזן במרכז פומפידו
האמן
רועי רוזן מציג בשני אולמות במוזאון פומפידו, אחד המוזאונים הפופולריים ביותר בעולם. זהו חלק מהתערוכה שהוצגה במוזאון ת"א ובה הציג רוזן חוויות של ארבע אישויות שונות. כאן מוצג הפן הרוסי "לילות וולדמיר" ו"הסוחר העיוור". בנוסף, מוצג סרטו האירוני "ערוץ האבק", המלגלג על הצרכנות הכלל עולמית באמצעות שואב אבק מתוצרת "דייסון". הבעיה היא ש
ללא כל קשר לנושא ולאופי הסרט חיבר אליו רוזן קטע נוסף ביקורתי על המסתננים במתקן חולות.
במרכז פומפידו מוצגת עכשיו תערוכה מכוננת על
"קוביזם" בפריז, עיר הולדתו, 1917-1907. זהו מבצע אוצרות מרשים העוקב אחר הולדתו והתמורות שחלו בזרם זה על פני שנים אלו. בין האמנים המציגים: פיקסו ("העלמות מאביניון", בהשפעת "המתרחצות" של סזן), ג'ורג' ברק, רוברט דלוני, אלברט גלייזס, פרננד לז'ה, רוסו, ואף מרק שאגל שטען כי אינו נכלל בקבוצה, אך האוצרים ראו השפעות קוביסטיות ביצירתו וכללו אותו בתערוכה.
באולם מקביל, מוצגת התערוכה הרטרוספקטיבית הגדולה ביותר שהוקדשה עד כה לאמן האוסטרי פרנץ ווסט (2012-1947). הוא פרץ לפרסום בינלאומי בשנות ה-80 ומאז יצר אמנות ייחודית, סרקסטית, בוטה, בלתי מושפעת מזרמים אחרים.
פיאק, מירו, ונציה בגרנד פלה
האווירה הבינלאומית בפריז התאפיינה בתצוגה הגרנדיוזית ביריד הבינלאומי לאמנות
"פיאק" שארכה ארבעה ימים בחצר "הגרנד פלה" ובביתנים לאורך השאנז אליזה. המציגות הן גלריות מכל העולם שפנו לרוב לטעם ההמון, בעבודות צבעוניות, רועשות, לעיתים אף וולגריות ומיניות. כעבור שבוע נערכה בביתנים אלה
"תערוכת הסתיו" של האמנים עצמם, והפעם טוב הטעם והמקצועיות שלטו בבחירת העבודות.
בגרנד פלה עצמו מוצגת תערוכה מונומנטלית לצייר הקטלוני
חואן מירו שחי בפריז משנת 1920. התערוכה עוקבת אחר התפתחותו מציור פיגורטיבי לסוריאליזם ואבסטרקט.
באגף השני של המוזאון מוצגת תערוכה המוקדשת לימי הזהר של
ונציה. היו ימים. בין התמונות המוצגות מעניין לראות את הנטייה לנושאים תנכיים, אך בת שבע הרוחצת על הגג, כמו רבקה המשקה את גמליו של אליעזר, מתאפיינות במראה ובלבוש של מטרוניטה ונציאנית, מערבית, ללא זכר לגישה האוריינטלית המקובלת.
אכזבה מסוימת העיבה על התרשמות מהתערוכה על הצייר הצ'כי
אלפונס מוחה במוזאון לוקסמבורג, פריז. מוחה ידוע בעיקר בציוריו בסגנון
"ארט דקו" שקישטו כרזות ומוצרי צריכה, קופסאות סבון, עוגיות וכד': נשים ונערות יפהפיות מעוטרות בפרחים ואלמנטים אורנמנטליים. כאן, פרק זה הוצג בצימצום רב, לעומת הדגש על עבודתו הדתית, סימבולית. בעזרת תמיכה של איש עסקים אמריקני מוחה הקדיש עשור משנותיו לתיעוד וציור ההיסטוריה של העמים הסלביים אליהם הוא משתייך, ואלה מוצגים כאן בווידאו.
סרג'יו ליאונה והמיתוס האמריקני
ולסיום, קולנוע. הסינמטק בפריס יוצא במחווה לבמאי האיטלקי
סרג'יו ליאונה שפרסומו נובע מסרטיו על האפוס האמריקני. לפי ליאונה הקולנוע הוא סיפור הבא להעביר לנו מיתוס פופולרי: המערב (הפרוע), המהפכה, ארה"ב בהיווסדה. אביו היה שחקן ומפיק ידוע באיטליה. אמו הייתה שחקנית קולנוע בשנות 1910. לאונו התחיל את הקריירה הקולנועית שלו כעוזר לבמאים איטלקיים וגם אמריקנים כמו פרד זימרמן, רוברט וויז, ויליאם וויילר, וגם עם פליני.
סרטו הראשון, "בעבור חופן דולרים", סימן את טרילוגיית המערבונים שהידוע ביניהם "הטוב, הרע והמכוער", עם קלינט איסטווד, אלי וולך ולי וון קליף. הסרט כבר הפך ליצירת מופת. לאונה לקח את אחד הז'אנרים הכי אמריקנים והגיש אותו מנקודת מבט אירופית מודרניסטית. הוא עיצב מחדש את האיקונוגרפיה של הז'אנר והוסיף מוזיקה חדשנית ומשמעותית של אנריקו מוריקני: כולם מכירים את נעימת הפתיחה של הסרט המחקה את נהימת הזאבים והשריקה בסיום הסרט שמדברת במקום הדמות עצמה. וכמובן, הוא גידל את השחקן שהפך לבמאי גדול, קלינט איסטווד המופלא.
ליאונה ביסס את השכלתו הקולנועית על הקלסיקות הבינלאומיות של ג'ון פורד, צ'רלי צ'פלין, המינגווי, סקוט פיצ'ג'רלד, צ'נדלר, אקירה קורוסווה, התיאטרון של גולדוני, הדמויות של סרוונטס והקרטונים המצויירים. השכלתו הוויזואלית כללה את גויה, דגה, דה שיריקו ואף הופר.
אחרי סרטו "היו זמנים במערב" (1968), פנה לסאגה האמריקנית ולמיתוס על גנגסטרים ממוצא יהודי ניו-יורקי, על-פי רומן בן 400 העמודים.
עם רוברט דה נירו בתפקיד נודלס הסרט "היו זמנים באמריקה" זכה להצלחה רבה בקטגוריה של סרטים מחוץ לתחרות בפסטיבל קאן, 1984. אולם המפיק
ארנון מילצ'ן חשש שאורך הסרט והמבנה הבלתי לינארי שלו לא יתקבלו על-ידי הקהל האמריקני, והחליט להפיצו בעריכה חדשה, לינארית.
ליאונה השפיע על במאים כמו סקורסזה, קופולה, שפילברג וטרנטינו. הוא נפטר ב-1989 והשאיר אחריו ירושה יצירתית שרק לאחרונה מתחילים להעריך את משמעותה.
מייקל ג'קסון
בונוס למבקרים בפריז: מ-23 בנובמבר 2018 עד 14.2.19 תוצג תערוכה על
מייקל ג'קסון בגרנד פלה הכוללת קטעי ווידאו של שיריו, יצירות אמנות שנעשו בהשראתו (
אנדי וורהול).
