האם הפרובוקציה ש
גדעון לוי מעורר בכתבתו "התסביך של השמאל - רצח רבין ושנאת נתניהו" (הארץ 25.11) תצליח לדרבן את השמאל הציוני לגבש "דרך חלופית נועזת"? האם השימוש במילים "שנאה" ו"תסביך" יצליח להעמיד את השמאל הציוני על "טעותו"? אני רואה בכך פרובוקציה גרידא, שחצתה הפעם קו אדום.
אני טוענת שהפרובוקציה של גדעון לוי בכתבתו "התסביך של השמאל - רצח רבין ושנאת נתניהו" (הארץ 25.11), חצתה קו אדום. הוא מתחיל בכך שהוא מייחס לשמאל הציוני נָרָטיב (סִפֵּר): "השמאל מספר לעצמו שהוא אנושי ומוסרי". וטוען שבעצם אין הדבר כך. עוד הוא מאשים את השמאל ב"עיסוק כפייתי" ברצח רבין וטיפוח שנאה כלפי מחנה הימין שהוביל לרצח, ובראשם
בנימין נתניהו. הקטע המטריד בטיעון זה היא הקביעה שהנרטיב של השמאל הוכשר על ידו במטרה להסית את תשומת הלב מ"אזלת ידו של השמאל" ומ"כישלונו במציאת פתרון לבעיה הגורלית ביותר בדיוקנה של ישראל". אמירה נוספת של לוי המנגחת בשמאל הציוני קובעת ש"השמאל שרוי במשבר רעיוני עמוק".
לא ברור מה רוצה גדעון לוי להשיג כשהוא חוזר וומוכיח את השמאל הציוני, וקורא לו "
להפסיק לקונן על רבין ולשנוא את נתניהו, יותר ממה שמגיע לו". לא ברור מדוע לוי קורא למנהיגות השמאל הציוני לחשב מסלול מחדש, "להציע דרך חלופית
נועזת, כזו
שמעולם לא נוסתה (הדגשות שלי, ת.ה.)". בנוסף, לא ברור מדוע לוי חושב שהשמאל חייב "לחלץ עצמו מהתסביך" שבו שקע.
לא אגזים אם אומר שהנרטיב שלוי מייחס לשמאל הנו למעשה תיאור מצב כפי שלוי עצמו רואה אותו. וכך היה עליו להציג זאת מלכתחילה. אבל לוי מתעקש להחיל על השמאל הציוני בכללותו דברים שאותם הוא מגדיר כדרך "שגויה" של השמאל. הוא עוד ממשיך וטוען שמדובר ב"תסביך שבגרעינו רצח רבין ושנאת נתניהו".
פערי אידאולוגיה
לטעמי יש באמירות אלו פספוס גדול. לא זו בלבד שהוא מבקר את השמאל ו"תסביכיו", מתקבל הרושם שמטרתו העיקרית של לוי בכתבה זאת הינה להציג בפני הקורא פרטי פרטיו של ליקוי במחנה השמאל ונרטיב מעוות של שהשמאל המתחסד, כביכול - אנחנו אנושיים והמוסר הוא הדגל שלנו. התחסדות המרמזת על חוסר מוסריותו של הימין במיוחד מאז ההסתה של הימין נגד מדיניותו של
יצחק רבין.
מי שבקיא בענייני פוליטיקה בוודאי מכיר בקיומם של פערי אידיאולוגיה והשקפות עולם. ישראל היא דוגמה לשני מחנות פוליטיים בעלי השקפות עולם שונות ואף סותרות. פועל יוצא מכך הוא שכל אחד מהמחנות גיבש לעצמו סִפֵּר (נרטיב) מובחן אתו הוא מזדהה ובו הוא מאמין כאילו מדובר באמת מוכחת. הסִפֵּר שהימין גיבש לעצמו (לא, הימין לא בדה נרטיב!) מסתכם באמירה, "העולם כולו נגדנו". זו הסיבה (כך מאמינים בימין) שקשה להיכנס למשא-ומתן עם הפלשתינים כדי ליישב את הסכסוך הישראלי-פלשתיני. מנגד, על-פי הנרטיב שהשמאל גיבש לעצמו, קיים סיכוי להסדר מדיני ולהשכנת שלום באזורנו ויש עם מי לדבר. שני הנרטיבים הם תוצר לגיטימי וטבעי של אידיאולוגיה, תהיה אשר תהיה. עם זאת, שניהם בלתי ניתנים להוכחה אוביקטיבית.
ההיסטוריה האנושית שופעת דוגמאות לקבוצות פוליטיות שטיפחו אידיאולוגיה ורקחו נרטיבים שבהם האמינו, כאילו מדובר בעובדות אוביקטיביות. לא נלך רחוק. יספיק אם ניזכר בחלק ממנהיגינו בעבר הקרוב ובמחנה הפוליטי שאותו הם הובילו ובדגל שאותו נשאו. אחד מהם הוא לא אחר מאשר
מנחם בגין שב"נאום הצ'חצ'חים" תקף את הבדרן
דודו טופז שקרא למצביעי הליכוד צ'חצ'חים וביקר את מפלגת העבודה על ההתנשאות והשחצנות שנהגה כלפי בני עדות המזרח. במה הוא האמין ומה היה הנרטיב שטיפח? הוא האמין בשלמות הארץ ובמפת תנועת בית"ר בה מופיע עבר הירדן המזרחי כחלק ממפת ארץ ישראל.
די לפרובוקציות: אין כל פסול בנרטיב פוליטי, כפי שאין חיים פוליטיים בלי אידיאולוגיה. אדרבה, נרטיב פוליטי תורם לבניית הזהויות הכל-כך מובחנות של הימין והשמאל, הגם שהן סותרות ומתחרות זו בזו. חשיבותו העיקרית של נרטיב פוליטי טמונה ביכולתו לסייע לציבוריות המאמינה בו לגבש עמדות ולנקוט צעדים עקביים.
