כאשר התורה מצווה לעזור לעני, היא אומרת: "כי פתוח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו [תלווה לו] די מחסורו אשר יחסר לו". חז"ל שמו לב לשלוש המילים האחרונות ופירשו: "אפילו סוס ואפילו עבד. ומעשה בהלל הזקן שנתן לעני בן טובים סוס שהיה מתעמל בו ועבד אחד שהוא משמשו. שוב מעשה בגליל העליון, שהיו מעלים לאדם ליטרא בשר של ציפור בכל יום" (ספרי, דברים ט"ו).

הא למדנו, שאינו דומה צורכו של אדם אחד לצורכו של חברו. יש מי שמחסורו הוא כמה שקלים כדי לקנות לחם, ויש מי שירד מגדולתו ואינו מסוגל להסתדר בלי רכב צמוד. לא ניכנס כאן לפרטי הדינים הללו, אלא נדגיש את העיקרון: כשם שפרצופיהם של בני אדם שונים, גם דעותיהם שונות - וכך טעמיהם וצרכיהם.

הדברים אמורים בתשובה ליוצאים להגנתו של בנימין נתניהו בתמיהה: מה הוא רצה או קיבל בסך-הכל? כמה ידיעות חיוביות באתר וואלה?! כמה ידיעות שליליות שלא פורסמו?! בסך-הכל קצת תקשורת; לא כסף כמו אהוד אולמרט, אברהם הירשזון או אריה דרעי. לא משהו שאפשר ללכת איתו למכולת או להוריש אותו לילדים. משהו אמורפי, וכאשר מדובר באתר אינטרנט - אפילו אי-אפשר לעטוף בזה דגים.

זוהי טענה שגויה ומטעה מיסודה. נתחיל בחוק, בסעיף 293 לחוק העונשין: "אין נפקא מינה בשוחד אם היה כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת; אם היה בעד עשייה או בעד חדילה, השהיה, החשה, האטה, העדפה או הפליה לרעה; אם היה בעד פעולה מסוימת או כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל; אם היה בעד פעולה של הלוקח עצמו או בעד השפעתו על פעולת אדם אחר". החוק ברור לחלוטין: שוחד הוא בכל דרך שהיא. ובצדק. אחרת, ניתן יהיה להסוותו באלף ואחת דרכים ולחמוק מעונש על נתינתו ועל קבלתו.

כאן אנחנו מתחברים לאמרת חז"ל על הסוס והעבד. פלוני רוצה שוחד במזומן, אלמוני רוצה אותו בתקשורת חיובית. ראובן מבקש אחוזים בעסקת בנייה, שמעון דורש מנוי לתזמורת הפילהרמונית. זה ממש לא משנה, כי כל אחד לוקח את מה שחסר לו או מה שלדעתו חסר לו. אולמרט רצה כסף; נתניהו רצה תקשורת מלטפת. השאלה עד כמה השוחד היה מוחשי או משמעותי, היא לכל היותר עילה בטיעונים לעונש. היא אינה מעלה ואינה מורידה לגבי העבירה עצמה. סיקור תקשורתי חיובי הוא שוחד בדיוק כמו מעטפות מלאות בדולרים.