• יועץ: נותן עצות, מסייע בדבר עצה.
  
  עצה: הצעה או תוכנית שאדם יועץ למישהו.

לשונו של מילון אבן-שושן. יועץ אינו מחליט, עצה איננה הוראה. למי שהיה ספק במשמעות הלשונית של "היועץ המשפטי" או "הוועדה המייעצת" - הנה התשובה החד-משמעית מהמילון העברי-עברי המוסמך ביותר.

אז כיצד הפכו היועצים של ממשלת ישראל למי שבמידה רבה מכוונים את פעולותיה, מאשרים את אלו ופוסלים את אלו? במילה אחת: משפטיזציה. בשתי מילים: עורכי הדין. הריבוי העצום והבלתי-נשלט של עורכי הדין מביא לכך שכמעט כל דבר, גדול כקטן, מגיע לבתי המשפט או לכל הפחות להתדיינויות מחוצה לו. התוצאה היא, שכל רשות מנסה לכסות את עצמה ככל האפשר לפני שהיא פועלת, כדי להקטין למינימום את הסיכון המשפטי. ומכאן - הכוח העצום של היועצים בכלל ושל המשפטנים שביניהם בפרט.

כך הגענו למצב, בו אפשר לפטר שרים - אבל כמעט ואי-אפשר לפטר יועצים משפטיים. אפשר להביע אי-אמון בממשלה - אבל היא איננה יכולה להביע אי-אמון ביועציה המשפטיים. שר ממוצע מכהן שלוש שנים; יועץ משפטי מקבל כהונה מובטחת של שבע שנים. השר מחויב לקבל כמעט כל עצה שניתנת לו ולשלם את המחיר אם היא גרועה; היועצים תמיד יוצאים נקיים.

המאבק של איילת שקד נגד דינה זילבר ושל גלעד ארדן נגד ועדת גולדברג הוא לא פחות מאשר מלחמת השחרור של הדרג הנבחר מכפיתתו של הדרג הפקידותי. זה לא מאבק של פוליטיקאים נגד שומרי סף; זה מאבק על דמותה של ישראל - דמוקרטיה פרלמנטרית או דיקטטורה פקידותית.

זילבר היא המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שהלכה לוועדת החינוך של הכנסת ומתחה ביקורת נוקבת על הממשלה אותה היא משרתת ומייצגת. מכתבו של אביחי מנדלבליט אליה מגלה, כי הבוס שלה כבר נזף בה פעמיים על התבטאויות דומות, ושהיא העלימה ממנו במתכוון את דבריה המתוכננים משום שידעה שהוא יאסור עליה לומר אותם. כל בוס ממוצע היה מפטר אותה. מנדלבליט נזף בה והודיע שלמרות זאת יש לה גיבוי מלא ממנו. אם זה לא היה אמיתי, זה היה מצחיק.

שקד עומדת בראש משרד המשפטים, משום שהכנסת - שנבחרה בידי העם - מינתה אותה לתפקיד זה. היא מופקדת על תקציב של 3.6 מיליארד שקל ועל מינוי שופטים, היא משנה את סדרי הדיון בתביעות אזרחיות - אבל היא לא יכולה לגעת בפקידה סוררת אחת, משום שהיא שייכת ל"ייעוץ המשפטי לממשלה". השר יכול לעשות הכל, חוץ מאשר להזיז מתפקידו עובדים מאוד מסוימים - שתפקידם הרשמי הוא לייעץ לו. אם זה לא היה אמיתי, זה היה מצחיק.

הוועדה למינויים בכירים הוקמה בהחלטת ממשלה, כדי לייעץ לממשלה האם לאשר מינויים כאלו. הממשלה הקימה אותה כדי לקבל עוד דעה. הממשלה לא התפרקה מסמכותה - ואסור לה לעשות זאת - אלא ביקשה לשמוע דעה של אישים חיצוניים. ההחלטה נותרה אך ורק בידי הממשלה. בעלי התפקידים הבכירים הללו עובדים במישרין מול הממשלה. האחריות היא של הממשלה. ועכשיו אומרים לנו, שייתכן שהממשלה מחויבת לקבל את העצה של הוועדה הזאת. אם זה לא היה אמיתי, זה היה מצחיק.

נקודת המוצא היא, שכל מה שפוליטיקאי עושה הוא חשוד מראש במניעים זרים ואולי גם בשחיתות, וכל מה שיועצים אומרים - הוא מופת של ענייניות ומקצועיות. ולא משנה שהרבה יותר פקידים מאשר פוליטיקאים הורשעו בפלילים. וכאילו שהיועצים אינם בני אדם בעלי דעות ומחשבות, אלא מחשבים או רובוטים. ואין חשיבות לכך שהחלטות הפוליטיקאים עומדות למבחן הציבור, למבחן בתי המשפט ולמבחן הקלפי. ורצוי לשכוח שהפוליטיקאים נבחרים בידי הציבור וממנים את אותם פקידים, ולא להפך. אם זה לא היה אמיתי, זה היה מצחיק.

שקד וארדן באים כעת ואומרים: עד כאן. היועץ המשפטי לא ייצג אותי אם אין לי אמון בו, אם הוא חורג מתפקידו, אם הוא מפר הוראות של הממונים עליו, אם הוא יוצא נגד הלקוח שלו. הוועדה המייעצת לא תקבע בשבילי את מי למנות ואת מי לא, היא לא תגיד לי מי ראוי לשרת אותי ודרכי את הציבור, היא איננה מחליפה אותי. זה לא עניין של פוליטיקה, אלא של מינהל תקין. זה לא עניין של אידיאולוגיה, אלא של שכל ישר. זה אמיתי לגמרי וזה ממש לא מצחיק.