עדיין יש בארץ לא מעט אנשים נגועי עיוורון פוליטי, שאינם מסוגלים להבחין בין ידיד לאוהב ובין יריב לאויב. הללו וגרוריהם לוקים דרך קבע בתקוות שווא, שחמאס הוא מטרד שמפתח הקסם אל ליבו בידינו, "...אם רק נרצה...". ברמה העיונית, אין דרך לשכנע את הארגון שכנוע לוגי-רציונלי, בשל יסודות האמונה הדתית בה הוא מחזיק ועמדות המנהיגות הדתית הראשית שלו, במיוחד השייך יוסוּף קרדאווי.
מאידך-גיסא, הארגון מכיר בעקרי האמונה המאפשרים לו קיום "הודנה"
1 - מוצהרת או לא מוצהרת - כאשר כף העוצמה במאבק נגד "כופרים" נוטה לרעתו. מטרת ה"הודנה" לאפשר לארגון או לכוח המוסלמי האלים להתאושש, להתחזק ולשפר את עמדותיו ויכולותיו, לקראת המשך המערכה. המערכה תתחדש כאשר ישיג יעדים אלה, או לפחות חלק מהם ובכל פעם שתתחדש תהיה בבחינת הפתעה ליריב.
פעילות חמאס בעזה ממוקדת בשלוש מטרות על:
- הישרדות, שימור כוח הלחימה ושיפורו המתמיד, בכלל זה פריצת ההסגר הישראלי על עזה.
- התשת ישראל כחלק משיפור היכולות היחסי.
- שליטה באוכלוסייה האזרחית ובאירגוני המשנה הפועלים בחסותו.
חמאס, כארגון צבאי, מנצל היטב את היותו מפוזר ומוטמע בקרב אוכלוסייה אזרחית גדולה, בכדי לקדם את כל המטרות הנ"ל גם יחד.
את מרכיב ההישרדות הוא משיג באמצעות הפיכת האזרחים למגן-חי, כמקור לגיוס מתמיד של כוחות במקום אלה שנפגעים בתהליכי החיכוך המתמידים עם ישראל ובאמצעות פיתוח שיטה בה נקט בשעתו גם הווייטקונג במלחמת ווייטנאם: ניהול החיים השוטפים בשתי מערכות אורבניות מקבילות ומשלימות, מעל לפני הקרקע ומתחת לפני הקרקע. את שתיהן הוא מנצל ניצול כפול ואפילו משולש. א. מסתור והגנה, ב. חופש תנועה והכנת מלכודות לחימה. ג. יצירת איומים נגד האויב דוגמת מנהרות התקיפה ומלכודות.
אי שקט
את מרכיב ההתשה הוא משיג בארבעה אמצעים עיקריים: א. שת"פ אסטרטגי עם אויבים נוספים (כסף, נשק, אספקת ידע ורכיבים קריטיים ועוד). ב. טרור וחתרנות באיו"ש. ג. התחזקות צבאית כוללת ומתמדת. ד. יצירת אי-שקט צבאי על גבול הרצועה ובישובים האזרחיים הקרובים אליה וירי טילים ורקטות אל ישובים אזרחיים גדולים ומרוחקים יותר בעימותים מוגבלים המתקיימים מפעם לפעם מול צה"ל.
את המרכיב השלישי - שליטה בשטח - הוא מחולל באמצעות ריסון בכוח של אירגוני המשנה ושיטור נוקשה מול האוכלוסייה האזרחית. מול האוכלוסייה האזרחית, חמאס הוא מושל הרצועה (כך רואה אותו הצהרתית גם ישראל). ככזה חלה עליו החובה לספק לאזרחים תנאי חיים אזרחיים מינימליים - מזון, שירותים, תשתיות מים ואנרגיה וחסות פוליטית המספקת הגנה-מינימלית מפני הקלעות לליבת הלחימה מול ישראל בעימותים התקופתיים.
מהתבוננות ברצועה ב-10 השנים האחרונות, במהלך שלושה וחצי
2 העימותים הצבאיים ובתקופות שביניהם, ניתן לראות שביחסים עם חמאס התפתח מודוס אופרנדי מאוד לא חיובי לישראל. שעה שישראל מתייחסת אל חמאס ולארגונים המזויינים הקטנים יותר כאויב ופועלת נגדם בכוח צבאי מוגבל, יכולותיה לפגוע בגרעין הקשה והמסוכן של הארגון הולכות ומצטמצמות. חמאס למד להתגונן טוב יותר משישראל למדה לפרוץ את מעטפת ההגנה הראשית שהוא עוטה - האוכלוסייה האזרחית.
לעומת זאת, גיוון יכולותיו של הכוח הלוחם של הארגון נמצא בעליה מתמדת ומייצר עוד ועוד הפתעות טקטיות ואסטרטגיות לישראל. בין היתר מושג הדבר באמצעות שיפור הידע, היזמות הצבאית ובעיקר העובדה
שאוכלוסייה אזרחית ישראלית איננה מהווה חסם לפעולותיו הצבאיות משום בחינה שהיא - ההפך הוא הנכון. עיקר התעצמות יכולותיו קשורה בפעולה אפקטיבית נגד אוכלוסייה אזרחית גדלה והולכת, ובבחירת היקף הנזק לו תיחשף, שגם היא הולכת וגדלה.
עוצמות מבוקרות
שבירת מגמה זו אפשרית בשני אופנים בלבד: א. הכרעה צבאית של הכוח הלוחם של הארגון, שקרוב מאוד לוודאי מחייבת כיבוש הרצועה והחזקה בה לפרק זמן ממושך למדי לשם יצירת "סדר חדש". ב. גרימת קרע בין האוכלוסייה האזרחית ברצועה לבין חמאס, שיוביל לתסיסה פנימית עליה יתקשה הארגון להשתלט ולנהל אותה, במיוחד אם יופרע בכך על-ידי מבחוץ.
אסטרטגיה כזו לא תעלם מעיני החמאס, שינסה להיאבק בה בכל כוחו ובכלל זה ליטול סיכונים של הדרדרות לעימות רחב מול ישראל. לחימה גלויה של הארגון נגד צה"ל, תביא לפגיעה קשה ומהירה בליבת יכולותיו. מאידך-גיסא, מלחמת התשה עשויה להתנהל בעוצמות מבוקרות יותר, להיות ממושכת ולהכביד על קבוצות אזרחים גדולות בישראל
3. עימות ממושך ברצועה עשוי לחולל אי-שקט באיו"ש ואפילו התערבות בלחימה בחזית הצפון על-ידי חיזבאללה.
בחירת דרך הפעולה מבחינה אופרטיבית-טקטית, צריכה להיות מושתתת על מודיעין מדויק, בראש וראשונה לגבי עוצמת החמאס והארגונים שישתפו עימו פעולה וכושרם לנהל מלחמה בעצימות גבוהה לאורך זמן. כ"כ נדרשת הערכה לגבי השאלה באיזו מידה פערו ההסברה והעמדה הישראלית הכוללת המגבה יוזמה צה"לית, פער ממשי ויציב בין חמאס לאוכלוסיית עזה. יש לזכור שאוכלוסייה זו ברובה איננה אוהדת היסטורית את הארגון, אבל נכנעת לכוחו ולהבטחותיו הבומבסטיות ("זכות השיבה"). בהקשר זה יש לזכור היטב את לקחי מלחמת לבנון הראשונה.
מבחינתה של ישראל, מיתאר השתלשלות אירועים בו עימות עם חמאס מגלגל אירועים גם בחזיתות אחרות, שמחייבים פעולה סימולטנית ומאפשרים לה לייצר מהלך רב-זירתי עוצמתי, הוא
הזדמנות היסטורית ליצירת שינוי באיזון האסטרטגי בינה לבין שכניה בכלל והפלשתינים בפרט; מעין סיבוב שני של "מלחמת ששת-הימים". חיוני שתהיה מוכנה לכך צבאית ומדינית וחשוב במיוחד שמתאר כזה, אם יתרחש, יתחולל בימי שלטונות של טראמפ בבית הלבן ובתאום אסטרטגי עימו4.
זבנג וגמרנו
שאלת השאלות היא, אם כן, כיצד מחוללים קרע ממשי בין חמאס לבין האוכלוסייה האזרחית ברצועה. יש לזכור שאוכלוסייה זו איננה הומוגנית. לצד מאות אלפי תושבים שמוצאם ממשפחות ותיקות בחבל והם בחזקת "ילידים", נמצאים כיום בחבל עזה מאות אלפים אחרים, שהיגרו אליו כפליטים ב-1948, במערכות לאחר מכן וכמסתננים מסוגים שונים שבאו דרך סיני או דרך הים, בטרם הטילה ישראל מצור על הרצועה. קיים סיכוי גבוה שלאוכלוסייה הטרוגנית זו שאיפות, מטרות וזיקות נפרדות לכל מתאר אירועים אפשרי.
לטעמי, הגרעין החשוב ביותר לתוכנית משולבת של פירוז מזה ושיקום אזרחי מזה, קבוצת "הילידים" היא השותף הנכון ביותר והחשוב ביותר. אין לי ספק, שגם אם מצרים לא תשתף פעולה עם מהלך כולל מול עזה (וכאן יכול לחץ אמריקני וסעודי להועיל מאוד), יהיה ביצוע הפתרון אפשרי גם אם מורכב יותר.
פתרונות גיאופוליטיים אינם פעולות מסוג "זבנג וגמרנו". היעד של מהלך כולל בעזה איננו להקים מדינה פלשתינית מפוצלת בין איו"ש לעזה, אלא
אוטונומיה עזתית מפורזת עם שלטון עצמי, החיה בשלום ושת"פ עם ישראל ומצרים במסגרת הסכם מדיני ארוך טווח.
עובדה זו חייבת להיות מונחת על השולחן מראש. באותה מידה חייבת להיות מונחת על השולחן העובדה
שאין ולא תהיה בשום תנאי חזרה של פליטים למדינת ישראל. מספר מוגבל של פליטים יוכל, בהסכמת הגורם המקומי המוסמך באיו"ש לעבור מעזה לאיו"ש במסגרת איחוד משפחות או צרכים הומניטריים מובהקים אחרים.
כל האחרים יוותרו בעזה או יורשו להגר ממנה מרצון. למהגרים מרצון יינתן סיוע כלכלי ומדיני נדיב לשם כך.
הצגת מרכיבי ההסדר מראש,
חיונית לשכנוע האוכלוסייה המקומית בכוונתה של ישראל לערוב למימושו. כאשר המימוש מגדיר במפורש את סוף התהליך כשלטון עצמי אוטונומי לאוכלוסייה המקומית עם אופציות עתידיות נוספות. תכנון אסטרטגי מסוג זה מחייב
שהעימותים הבאים מול עזה, יערכו מתוך כוונה לדחוף את תוצאותיהם לכיוון שיקדם ויקל על ביצוע המהלך הגדול.
ראינו שהא-סימטריה הקיימת בין יחס ישראל לאוכלוסייה האזרחית העזתית ליחס החמאס אל האוכלוסייה האזרחית הישראלית, מעניקה לחמאס יתרון אסטרטגי ופועלת נגד יצירת
ניגוד עניינים בינו לבין האוכלוסייה האזרחית העזתית. לפיכך, בעימותים הבאים אין לאפשר יותר חסינות לאוכלוסייה האזרחית העזתית המגינה על חמאס או משתפת עימו פעולה. יש לוודא שבכל עימות לפחות חלק ייאלץ לעזוב את בתיו לפרקי זמן יותר ויותר ארוכים
וימצא אותם הרוסים בתום העימות. תהליך עיצוב תודעה זה חייב להתנהל שיטתית ומסיבות מובנות מצפון לדרום. פינוי יניח לאש האווירית והקרקעית הכבדה חופש פעולה, יגדיל את מספר האבדות של חמאס ואת הנזק החומרי ויגרום לבסוף לאוכלוסייה האזרחית לעשות הערכת מצב חדשה על טיב העתיד הממתין לה בכל אחת מהאופציות.
