גבי גזית עזב את "הכל דיבורים" ברשת ב', אך קודם שנפרד הזהיר גזית את קהל המאזינים כי הדברים אותם יאמר אינם מיועדים לבעלי לב חלש, ועל-רקע השיר השקט "דיס איז דה אנד" פצח בנאום פרידה נוקב. Nfc מגיש למאזינים שהחמיצו את נאום הפרידה את הנאום במלואו, וללא עריכה:
"ברגע הזה מסתיימות השנתיים הקסומות ביותר בחיי. שנתיים שבהן ביליתי כאן באולפן הזה עם האנשים הכי מקסימים מול הקהל הכי טוב שיש. שנתיים שאני מרגיש שבהם עשיתי והוצאתי מתוכי יותר מבכל תקופה אחרת בחיי. שנתיים של הכל דיבורים, שבניגוד לרצוני הולכות ונמוגות ומסתיימות עוד דקה. שנתיים של סימפוניה בלתי גמורה. שנתיים שחרתו בי את רישומן – כל דקה, כל שעה, כל שנייה.
ורגע לפני שהדמעות יחנקו את גרוני אני רק רוצה לומר תודה. תודה לכל החברים בקול ישראל, לאנשי המנהלה, ללילי וחלי מהמזנון, לכל הכתבים – כרמלה מנשה, עדי מאירי, ענת פלג, שמוליק טל, יואב קרקובסקי, יאיר ויינרב, אמוץ שפירא, בני טייטלבוים... כל מי ששיתף פעולה איתנו. תודה ליעקב בלסנבוים ותודה לטכנאים איתן אלפסי המקצוען השקט שליווה אותי במרבית הדרך, צבי בשבקין על הפצרותיו החינניות, וכל השאר כאן באולפן. לעורכות המוזיקה מיכל רמות וחיה ארמי שאיכשהו בכישרונן התמודדו עם גחמותי, לחיה זל, לכל עובדות התקליטיה המדהימות, קריסטינה גולית, נאוה פסטרנק, נירה בלכרוביץ ואוריס קפלן ולצוות העורכות המפיקות של הכל דיבורים המקצועיות כל כך רווית לוי ודנית לב-ארי.
ליוני בן מנחם, מנהל קול ישראל, שגיבה, ונתן חופש ביטוי, והיה אי של שפיות, והדף באומץ-לב את ניסיונות ההשתקה. למיקי מירו על הסיוע והחברות. למשה גביש היושב-ראש, שעשה מאמצים ראויים להשאירני אל מול הרוחות הרעות.
אבל עם כל הכבוד, מכל החברים שלי פה התודה העמוקה מכל מגיעה למאזיני התוכנית – חבורה של אנשים שלא מן העולם הזה, שסבלו אותי במשך כ-500 תוכניות, והיו בקשר, וכתבו, וטילפנו ונתנו כתף, והיו פידבק שלא היה לי מימיי, שהגיע לשיאו בימים ובשעות האלה.
ועוד רגע אסגור את המיקרופון הזה בפעם האחרונה. ואז אחלוף ליד הברוש הקשיש, ואצא מן השער הזה לבלי שוב. אבל אף אחד לא ייקח ממני את החוויה הזו, שאותה אשא עימי גם מעבר לשערי העולם הזה – חווית הרדיו של הכל דיבורים.
וגם בתחנות הבאות של חיי ילוו אותי הקולות, הזכרונות, הדיבורים והמעשים – כל פינה באולפן המרופט הזה, כל פינת אספלט שבה עמדנו לפני ואחרי השידור, וצחקנו והתרגשנו, ותמיד בגלל המאזינים האלה שאין כמותם בתבל.
תודה רבה לכם, אני מקווה שיהיה לכם הכי טוב שאפשר, אני מקווה שנתראה במקום אחר, בזמן אחר. ובעיקר – תודה אחת מיוחדת מאוד למי שבזכותה אני קיים – שוש פורמן, העורכת והמפיקה המיתולוגית של הכל דיבורים לדורותיה, שלעולם לא תקום שנייה לה. תודה שוש.
[בשלב זה השמיע גזית את השיר "נסיכה שלי" של רז חדד, תוך שהוא מלווה את השיר במילות פרידה משוש פורמן]
אז מה כל העניין? אפשר כמובן לקום בבוקר, ללבוש חליפה, להיכנס לאולפן טלוויזיה קריר, להתאפר, לשים עניבה, לקרוא כמה שורות ולהיפלט למכון הכושר בתום יום עבודה ולמלא חשבונית בסוף החודש. אבל זה לא משהו שבשבילו נוצרנו. זה צפוי ומשעמם ולא מלהיב. מצד שני, אפשר לקום בבוקר, לבוא למשרד נזירי עם כיסאות שבורים, לעבור על מאות מכתבים, פקסים, מיילים של אנשים קשי-יום, שנרמסים בכל רגע נתון על-ידי מגרסות השלטון, פקידים אטומים, ניירת חסרת מעצורים ולב גס, ולתפוס אותם בציצית ראשם ולהוציא אותם מתוך המדמנה. זה מאוד לא זוהר, זה לא מביא כותרות, זה מאוד אפור, זה פרטים משעממים... אבל כאשר קשישה אחת מקבלת את התרופה בזמן או נער נכה מקבל ציוד חיוני או ניצול שואה עולה ממדרגת הרעב – אז הכל משתלם.
אבל כדי לעשות את זה צריך להתגבר על קשיים ואיומים. וצריך גם לקבל החלטה על דרך מאוד חדה ויציבה, ןלקחת בחשבון קינאה וצרות-עין ורוע-לב. אבל אם אתה נאמן לדרכך ומיישיר מבט – תחזור בערב הביתה אדם אחר. אגב, אני לא המצאתי את זה; מישהו כתב את זה מזמן, ובסוף הדרך זה נשמע בערך כך [שיר נוגה באנגלית – עשיתי זאת בדרכי]. אתם מבינים שזה לא משנה - פקידים באים, פקידים הולכים – אבל אם הדרך היא דרך, זה כל מה שחשוב.
אז מה עכשיו, הא? ככה נקום נלך הביתה באמצע העבודה? ננוח על הפרסים והמחמאות? לא, לא ממש מספק העניין הזה. כל החכמה היא לדעת שלפעמים החגיגה נגמרת, אבל כל העניין הוא שצריך לדעת לקום בבוקר ולהתחיל מבראשית, וזה מה שנעשה – ובקרוב מאוד. [שיר – "לקום מחר בבוקר"]
ועוד פעם אחת האות [אות התוכנית], שלום לכם ולהתראות".
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
