הטעה "המעשים והמכתבים של (ד"ר הנרי א') קיסינג'ר במהלך 1973 לפני פתיחת המלחמה ובמהלכה, מעידים בהסתברות גבוהה יותר שקיסינג'ר הטעה במכוון את ישראל, במטרה להבטיח למצרים הישג צבאי במלחמה" - כתב ד"ר רמי רום במאמרו במערכות. "המסמכים מצביעים על כך שקיסינג'ר פעל לא רק מאחורי גב הממשל הישראלי, אלא גם מאחורי גב הממשל האמריקני. חבריו לממשל האמריקני לא ידעו כלל מי פתח במלחמה, לא ידעו שקיסינג'ר עצר את המכה המקדימה של חיל-האוויר הישראלי בבוקר המלחמה, ואפילו הנשיא ניקסון קיבל דיווח על המלחמה הצפויה מקיסינג'ר רק שעה לאחר שהחלה".
רום מסכם, "צירוף של המסמכים והמעשים המתוארים במאמר מעידים שקיסינג'ר לא היה ידיד ישראל ב-1973 וככל הנראה שיחק תפקיד מרכזי בתוכנית ההונאה המדינית המצרית".
רום פענח את תעלומת המפגש החשאי השלישי בין קיסינג'ר לבין חאפז אסמאעיל, היועץ לביטחון לאומי של הנשיא סאדאת, בשמונה-תשעה בספטמבר 1973 באזור מדריד, מפגש שהוסתר מישראל. עצם העובדה, שקיסינג'ר הציע לקיים בסתר את המפגש כחודש לפני המלחמה, מטילה צל כבד על כוונותיו.
ציות
ד"ר דוד סנש (דוּדי, בפי כולם), פסיכולוג ידוע, היה חייל חובה בפלוגת החרמ"ש בגדוד השריון 184 של חטיבה 14. בפרוץ המלחמה, בצוהרי יום הכיפורים, למרות המתח, היה עם הצוות שלו בסיור לאורך קו התעלה. רגע של מנוחה, כרגיל בסיור ארוך וממושך, וסנש הרים משקפת, וראה מולו תותח מצרי, שכבר לא היה מכוסה ברשת הסוואה. כשפרצה המלחמה, נקרא הצוות לחזור לתעוז 'טלוויזיה'. אחר כך שונתה הפקודה, והם נכנסו למעוז, ונפלו בשבי עם אנשיו.
ארבעים יום היה סנש, אחיינה של חנה הנודעת, בשבי המצרי. עבר עינויים וחקירות בכלא בקאהיר, ולבסוף שוחרר, והוחזר ארצה. כמה שנים אחר שחרורו פגש את אלוף אמנון רשף, שהיה מח"ט 14 במלחמה. רשף אמר לו, שצוות הסיור התנהג לא כשורה, והוא ציפה, שיפרצו את דרכם חזרה אל הגדוד.
אמירה מעניינת של מח"ט, שכמו אחרים באותה התקופה, חינך את אנשיו לציית עיוורת לפקודות, ולא לשאול שאלות.
סטאלאג זיכרון
החקירות בקאהיר היו רק שלב ראשון בסאגה, שעברו פדויי השבי. מיד עם בואם ארצה, נלקחו מבתיהם לבית-הבראה בזיכרון-יעקב, ונותקו ממשפחותיהם, כביכול לטיפול. בזיכרון-יעקב, תחת משמר כבד של המשטרה הצבאית ומאחורי גדרות תיל, חיכו להם אנשי מחלקת ביטחון שדה, שחקרו אותם בלי עדינות.
המדינה והצבא הופתעו מהיקף השבי, ומהידיעות, שפדויי השבי מסרו כביכול לחוקרים המצריים והסוריים. היו דברים בגו, ובעיקר בכלא הסורי (עיינו בערך סגן עמוס לוינברג, קצין המודיעין בעל הזיכרון הפנומנלי, שפטפט את עצמו לדעת בכלא בדמשק, להנאת חוקריו). אך מכאן עד להאשמה גורפת של פדויי השבי בבגידה רחוקה מאוד הדרך - אך לא בעיני הג׳ובניקים מביטחון שדה.
פדויי השבי הואשמו במסירת מידע חיוני לאויב, בניגוד לפקודות, ובעוד האשמות מופרכות. החוקרים טרטרו את הפדויים, והתישו אותם בחקירות חוזרות, שבהן התייחסו לפדויי השבי בגסות מדהימה.
אחריהם נפלו פדויי השבי בידי פסיכולוגים ואנשי רפואה, שבשם הרפואה ניסו עליהם שיטות וחומרים לעידוד הזיכרון.
הטיפול הלא-נעים בהם והניתוק, שנכפה עליהם, ממשפחותיהם, הביאו את פדויי השבי לכנות את בית-ההבראה, שבו התעללו בהם, "סטאלאג זיכרון". סטאלאג, כידוע, היה מחנה שבויים בגרמניה הנאצית, והכינוי רומז מפורשות לטיפול של אנשי ס"ס בנחקריהם.
הגדילו לעשות אנשי ביטחון שדה, שהטילו ספק בנאמנותו של סא"ל (מיל׳) אסף יגורי, מג"ד שריון 113, שנפל בשבי במתקפת-הנפל בשמונה באוקטובר, והיה הקצין הבכיר בשבי המצרי. לאחר החוויה ב'סטאלאג זיכרון', החליטו בביטחון שדה לפסול את הסיווג הביטחוני של יגורי - מבלי להודיעו דבר. יגורי גילה זאת דרך אגב, כשנבחר לכנסת ברשימת ד"ש, וביקש לשבת בוועדה הכנסת לחוץ ולביטחון, ונפסל. לימים - מונה יגורי למפקד אגד תחזוקה, והועלה לדרגת אל"ם (הוא נפטר בשנת 2000).
החוויה בזיכרון נראית לפדויי השבי גם כיום כקשה ממה שעברו בכלאם.
דרך אגב, אלוף בני פלד, מפקד חיל-האוויר, לא התיר לאנשי הרפואה ולאנשי ביטחון שדה לגעת בטייסים, שחזרו מן השבי. פלד הורה לאנשי צוות האוויר, שחזרו מהשבי להיענות רק להוראות, שייתן להם חיל-האוויר. הוא לא ידע מה יתרחש בזיכרון-יעקב, אך חשד בלא-כשרים; ובכך מנע טיפול גס ועוין באנשיו.
"הציוד החקלאי"
בבוקר יום הכיפורים לא השתתף מייק הררי, ראש אגף 'קיסריה' ב'מוסד', בתפילה, אלא התקבל, לבקשת מפקדו,
צבי זמיר, ראש 'המוסד', אצל ראש הממשלה, כדי להראות לה תיק מסמכים, שהכינו ב'מוסד' על ההכנות המצריות למלחמה - תיק "הציוד החקלאי", קראו לו אנשי הסוד. התיק הכיל את "הצריחים הגבוהים" - תוכנית הצליחה המצרית, שרק מעטים במצרים נחשפו לה - שלפיה יתפוס הצבא המצרי רצועה של שבעה-חמישה ק"מ בלבד, ואין בכוונתו להיכנס לעומק סיני.
בשמונה בבוקר, אחרי שזמיר הבריק באמצע הליילה מלונדון על המלחמה הקר̤בה, התחיל הררי לנדוד בין לשכות.
גולדה מאיר הפנתה אותו למשה דיין, שר הביטחון, שהפנה אותו לרא"ל דוד אלעזר, הרמטכ"ל. ובינתיים אזל הזמן (כידוע, שעת ה-ש' הייתה 14.00 - שתיים בצוהריים; ואילו בצה"ל טעו לחשוב, שתהיה 18.00 - שש בערב).
מתברר, שהמידע, שזמיר טוען, שהעביר לראש הממשלה בפברואר-מארס 1973, לא עבר לאמ"ן ולצה"ל, עקב מידור בין שני הארגונים. לכן, לא התכונן הצבא לדפ"א של מלחמה מוגבלת.
תמהני בעקבות העדות, שנחשפה באחרונה (הררי מסר את עדותו בפורום סגור כמה שנים לפני שנפטר) - אחרי מותו של הררי: מדוע לא תיאם פרדי עיני, ראש לשכתו של זמיר, שנותר בארץ, ולא התלווה לנסיעתו ללונדון (לפגוש את ד"ר אשרף מרוואן, הסוכן הידוע), את הפגישה עם ראש הממשלה מוקדם יותר. במקום זאת, הורה עיני, בשמו של זמיר, להררי בצוהרי יום שישי, ערב יום הכיפורים, למסור לראש הממשלה את המידע, שנאגר בתיק "הציוד החקלאי". הפגישה עם מאיר נערכה רק למחרת, בשעה שמונה בבוקר.
יתר על כן, מדוע להגיע ישירות לראש הממשלה, כשתא"ל ישראל ליאור, מזכירה הצבאי (מזכ"ץ), נמצא בהישג-יד, והוא מבין בענייני צבא, מקושר לצמרת הביטחונית ולראש הממשלה כאחד ונגיש.
ותמיהה נוספת - מדוע רק פרדי עיני ואלי זעירא, ראש אמ"ן, ידעו על נסיעת זמיר ללונדון? כלומר, מדוע לא עדכנו את ליאור, המזכ"ץ, בנסיעה הדחופה ללונדון, ומי אישרהּ?
אני מבין את הצורך בביטחון מקורות, שחייב את 'המוסד' למדר את המידע, שנצבר בתיק "הציוד החקלאי". אך זו שערורייה, שהרמטכ"ל לא שותף במידע הזה. לפיכך, בפרוץ המלחמה הזו בצבא ושר הביטחון על כל מיני תוכניות - כולל נסיגה יזומה אל מעבר למעבר מיתלה ולמעבר גידי.
המידע, עם כל הכבוד, שייך לעם ישראל, היושב בציון, ולא רכוש פרטי של 'המוסד', או מי מאנשיו. אין זו הדוגמה היחידה, שמידע חיוני ללוחמים לא הגיע אליהם במלחמה זו ובמלחמות אחרות - מכל מיני סיבות.
טי-34 ושרמן
ממלחמת העולם השנייה כיכב הטנק טי-34 במערכים הסובייטיים ואצל בעלות-בריתה של ברית-המועצות. בינתיים נכנסו לייצור הטנקים טי-54, טי-55 וגם טי-62, וברית-המועצות סיפקה אותם לבעלות-בריתה, גם הערביות.
משום-מה, קבע אמ"ן, לפני המלחמה, שבחטיבות השריון בדיוויזיות המצריות יש טנקים טי-34; ולא היא. בתחילת שנות השבעים הן צוידו בטנקים טי-54 ו-טי-55. כלומר, כוחותינו עומתו עם כוחות שריון מצריים באיכות גבוהה יותר מהצפוי.
וזו לא הייתה הטעות היחידה של המודיעין בתיאור סדר-הכוחות המצריים.
דרך אגב, מקבילו של הטנק טי-34 - ואולי הדגם, שממנו העתיקו הסובייטים - הטנק שרמן, עדיין היה במערכי השריון הישראלים - בחטיבות המילואים הממוכנות בצפון ובדרום. אלה היו טנקים משופרים מדגם מ-50 ו-מ-51. בנוסף, שלדות שרמן שימשו לתותחים מתנייעים ולמרגמה מתנייעת 160 מ"מ ישראלים.
