פרשת בית החולים "תרפא" בשרון

התמותה החריגה של כמות כזו של חולים מסוג זה בפרק זמן קצר יחסית, והעובדה כי רוב החולים שמתו היו צעירים יחסית בגילאי 50-20 ולא סבלו ממחלות פיזיות משמעותיות, "הדליקה נורה אדומה" אצל מחלקת הבריאות הממשלתית (כך נקרא אז משרד הבריאות בראשית דרכו), והוחל בחקירה לבירור נסיבות מקרי המוות.

החשדות התגברו לאחר שבאותה עת נמצא מת הפסיכיאטר של בית החולים ד"ר מנדל ונשמעה הערכה כי מת לאחר שנדבק במחלת טיפוס המעיים. מחלקת הבריאות הממשלתית הורתה לנתח את גופתו של מ.א, אחד החולים ב"תרפא" שמת. הניתוח גילה שהחולה מת עקב תזונה בלתי מספקת. הוקמה ועדה ציבורית, מורכבת מרופאים ואנשי מקצוע, שפעלה בשיתוף המשטרה, וזו קבעה נחרצות על סמך עדויות של רופאים ועובדים וביקורים בבית החולים תרפא, כי התנאים הסניטריים והתזונתיים במוסד זה היו מתחת לכל ביקורת.

בעקבות ממצאי ניתוח החולה מ.א וממצאי ועדת החקירה, נעצרו ב-18 בינואר 1949 בעלי בית החולים "תרפא" שמואל גפן ורעייתו רבקה גפן מתל אביב, והובאו בפני שופט השלום, ד"ר מגורי כהן בחשד לגרימת מות ל-8 חולים לפחות שהיו מאושפזים בבית החולים שלהם, משום שלא נתנו תזונה מספקת לחולים, לא דאגו לתנאים סניטריים הולמים בבית החולים ולא נקטו אמצעי בידוד ומניעה כמתבקש לאחר שתגלו בבית החולים חולים שלקו במחלות מידבקות.

סנגורם של הנאשמים ד"ר לנגה ביקש לשחררם בערבות אך התובע מטעם המשטרה התנגד לכך "מאחר שהאשמה חמורה מידי והמדובר במעשה אלימות נגד אנשים". השופט קיבל את הטענה של נציג המשטרה. אולי מעיון מעמיק בארכיונים אני למד כי שמואל ורבקה גפן שוחררו בהמשך בערבות לבקשת עורכי דינם.

בעקבות ונוכח ממצאי חקירת הוועדה לבדיקת "תרפא" הוציא שופט בית הדין המחוזי ד"ר קיסטר צו פירוק לחברת תרפא. בית החולים הופקע-הוחרם מידיהם של בעליו שמואל ורבקה גפן והועבר לרשות מחלקת הבריאות הממשלתית (משרד הבריאות של אז) שמינתה את ד"ר זאב רפאלי ויוסף מינצר למנהלי בית החולים.

שמואל גפן ורעייתו הובאו בפני שופט בית המשפט השלום בתל אביב צ. וולדמן לדיוני חקירה מוקדמת שהחלו ב-15 במרץ 1949, נמשכו למעלה משנה ובמהלכם נשמעו עדויות מזעזעות מצד רופאים ועובדים בבית החולים על מה שהתרחש בין כתליו. העדויות התפרסמו בעיתונות דאז שלא תמיד הקפידה על נושא צנעת הפרט ופרסמה שמות מלאים של החולים שנפטרו בבית החולים לבריאות הנפש "תרפא". אני כמובן אציין שמותיהם בראשי תיבות בלבד.

העד הראשון ד"ר א. צלרמאיר, רופא עצבים בקופת חולים של ההסתדרות, מסר כי מטעם משפחות החולים קיבל תלונות על האוכל הלא מספיק המוגש לחולים. העד, שהיה מבקר ב"תרפא", נוכח לדעת כי בזמן האחרון הורעו פני החולים. לדבריו, עקב התלונות של המשפחות החליט להפסיק את המגע עם "תרפא".

העד השני, ד"ר קורט לוינשטיין אף הוא רופא עצבים בקופ"ח של ההסתדרות, סיפר כי היה ניתקל תמיד בהתנגדותם של מנהלי "תרפא" בבואו לסייר במוסד כדי לבקר את החולים שהוכנסו לשם על-ידי קופת חולים. לטענת ד"ר לוינשטיין, התנאים במוסד היו קשים. החדרים היו צרים מלהכיל את מספר החולים הרב. אלה היו ממש תאים קטנים. הלכלוך היה רב בכל פינה בבית החולים. מראה פניהם של החולים לא העיד על תזונה מספקת. המצב הגרוע ביותר היה באגף החולים הבלתי שקטים שלא התאים כלל לתפקידו.

ד"ר אדמונד כהנא, מנתח גופות בבית חולים הממשלתי בפרדס כץ, מסר בעדותו בדיוני החקירה המוקדמת, כי ב-27 בנובמבר 1948 הוא ניתח את גופתו של מ.א מאושפז שמת בבית חולים תרפא. הניתוח קבע "רזון קשה כללי בגופה, העלמות השומן תחת העור של המת, שחפת בריאה, סוימנים המעידים על תזונה בלתי מספקת. נוסף על כך היה בגופה זיהום מטיפוס".

צבי שטרייט, אח ראשי בבית חולים גהה לבריאות הנפש של קופ"ח, מסר בעדותו בבית המשפט כי היו מקרים שהעבירו חולים מ"תרפא" לבית חולים "גהה", על סמך תלונת של המשפחות על תזונה בלתי מספיקה ב"תרפא". העד קבע כי החולים שבאו מ"תרפא" היו במצב מלוכלך, כינים שרצו בראשם וכו'.

עובד סניטר בבית החולים בשם לישניאק, התלונן שגם העובדים בבית החולים "תרפא" לא קיבלו תזונה מספקת בבית החולים והביאו עימם אוכל מן הבית. האוכל שניתן לחולים, אמר בעדותו, היה גרוע. הם קיבלו 3 ארוחות זעומות ליום והמנה העיקרית הייתה אטריות. מצב הניקיון במוסד היה גרוע. כל החצר הייתה מלוכלכת והיו שם הרבה זבובים. בור השופכין היה לקוי והמים עלו מתוכו לחצר.

העדה שרה זיידמן, טבחית המוסד מסרה פרטים על האוכל שניחן לחולים במוסד זה. לארוחת הצהרים בישלו מרק שכלל 25 ליטר מים, 2 חבילות אטריות, כמות קטנה של גריסים וחבילה קטנה של מרגרינה. לחולים השקטים ניתן יום-יום גם נתח בשר קטן אך ל"חולים המרוגזים" ניתן בשר רק פעם או פעמים בשבוע.

מעדויות עובדים בבית החולים עולה כי בבית החולים היו כ-130 חולים ולעיתים אף יותר. לדברי העובדים ועל-פי עדויותיהם בבית המשפט לא הועסק בבית החולים ולו פועל ניקיון אחד ועבודות הניקיון הוטלו על החולים, שבמקרים רבים בגלל מצבם הנפשי והאישיותי לא ניקו את גופם ואת מיטותיהם ולא פעם התהלכו שעות וימים כשצואה מרוחה על מיטותיהם ועל ידיהם ורגליהם וריח רע נדף מהם וכמויות של זבובים מכסים את גופם. כמו-כן היה בבית החולים חולה שחפת שהתהלך בחופשיות גמורה מחדר לחדר.

צבי חייט, אחד המטפלים ב"תרפא" סיפר על תנאי עבודה קשים במוסד: ב-60 "חולים נרגזים" טיפלו שני עובדים בלבד. אף הוא, כמו שאר העובדים, מסר פרטים רבים על הלכלוך ששרר בבית החולים. לדבריו, כמעט ולא ניתנו כלי אוכל ל"חולים הנרגזים" ורובם ככולם נאלצו לאכול את המרק בכפות ידיהם. העובדים שלא יכלו לראות ברעבונם של החולים היו פורסים להם לעיתים לחמם.

האחות הראשית ציפורה דנציגר מסרה בעדותה בפני השופט ולדמן בדיוני החקירה המוקדמת כי חצר ה"חולים הנרגזים" ומעונותיהם היו במצב סניטרי ירוד מאד. השמשות היו מנופצות גם בחורף. כל חולה קיבל רק שמיכה אחת והחולים ישנו על מזרונים רקובים בלי סדין וגם פשפשים לא חסרו במזרונים.

העדה סיפרה כי על 60-50 החולים היו 10 כפות והחולים אכלו בידיהם כחיות. את הכלים רחצה חולה זקנה במים קרים ללא סבון. במוסד לא היו כל פועלי ניקיון
האחות הראשית דנציגר סיפרה עוד, כי לפני כחצי שנה פרצה בבית החולים מגפת טיפוס. על מזרון אחד שכבו שני חולי טיפוס יחד עם חולה בלתי נגוע. החולה נדבק כמובן במחלה.

מר זרעוני פקיד האוצר הישראלי מסר בעדותו בדיוני החקירה המוקדמת על סכומי כסף גדולים ששילם משרד האוצר ל"תרפא" עבור חיילים משוחררים שחלו וכן עבור "אסירי עכו" שהועברו עם פרוץ המאורעות לבית החולים תרפ"א ובתי חולים אחרים.

בפני בית המשפט הופיע ב-7 באפריל 1949 ד"ר זאב רפאלי, שמונה מטעם המדינה יחד עם יוסף מינצר, לנהל את בית החולים "תרפא" במקומם של הזוג שמואל ורבקה גפן, וסיפר כי ביום שקיבל בפיקוחו את המוסד מידי הנאשמים, נמצאו בו 71 חולים. רוב החלונות בבית החולים היו בלי זגוגיות. השער היה בלי מנעול, הקירות היו מלוכלכים וסדוקים ולא היו ארונות.

היו בסך-הכל 12 כפות וכמספר הזה צלחות ומזלג אחד שבור. לא הייתה הסקה ותנורים. בגדי החולים היו מלוכלכים ולרבים לא היו נעלים. רובם סבלו מגרדת. שלושה מתוך כל ארבעת חולים סבלו מפרונקלין. אחד החולים בשם מ.ל סבל ממחלת הפלגרה" - מחלה הנגרמת מחוסר ויטמינים. מחלה זו נדירה בארץ והיא מופיעה ביחוד בתקופת רעב.

כן ציין העד כי המזרונים שמצא היו רטובים ונדף מהם סירחון. העד מצא מעט מאוד חומרי רפואה בכמות המספקת למשפחה, אף מדד חום שלם לא נמצא ותאי הבידוד היו בגודל של מטר על מטר וחצי.

שמואל גפן בעל בית החולים טען באמצעות עורך דינו כי "בבית החולים תרפא התנהל הכל כסדרו. לחולים ניתן מספיק אוכל וגם התנאים הסניטריים היו תקינים". בעלי בית החולים טענו להגנתם כי היה המחסור בעובדים בבית החולים ולא היה בנמצא כוח אדם. בתגובה לטענתם העיד מר סמולינקי, עובד לשכה התעסוקה הכללית כי "תמיד ללשכה היו מחוסרי עבודה שאפשר לשולחם למוסד לו הייתה דרישה כזו".

בא כוח התביעה לייבזון דרש בדיוני החקירה המוקדמת להעמיד את הנאשמים לפני בית המשפט המחוזי באשמת הריגה ואילו הסנגור ד"ר לנגה ציין בדבריו כי התביעה לא הוכיחה שיש יסוד להאשים את שמואל גפן ורעייתו ולפיכך ביקש מהשופט לשחרר הנאשמים מדין.

ביום ב' 27 ביוני 1949 החליט השופט החוקר ולדמן בסיום החקירה המוקדמת נגד שמואל גפן ואשתו כי הזוג גפן יישפט בבית דין מחוזי באשמת הריגת שמונה חולים. השופט ציין כי מצא הוכחות מספיקות להעברת דינם לבית דין גבוהה קבע כי לאור העדויות הרבות ששמע, יש להעמיד את רבקה ושמואל לדין בפני שופט המחוזי באשמת אחריות להריגת חוליהם.

משפטם של הזוג גפן התנהל בפני השופט המחוזי מ.קנת שבפניו הופיעו עדים רבים ובניהם ד"ר א. מלחי שקבע כי מקרי המוות המרובים ב"תרפא" באו כתוצאה מתזונה ירודה. הרופא הביא כדוגמה את מקרה המות של ש.ט, חולה ששהתה ב"תרפא" ובגופה נתגלו סימני רזון, שחפת ומחלת טיפוס הבטן.

גם במהלך המשפט במחוזי נגד רבקה גפן, כמו בדיוני החקירה המוקדמת, נשמעו עדויות רבות שאישרו טענת התביעה כי בבית החולים "תרפא" שררה צפיפות גדולה, לכלוך רב, וחוסר תזונה. אלה היו סימני ההיכר של המוסד, טענו העדים הרבים שהעידו במהלך המשפט.

במרץ 1950 הודיע היועץ המשפטי כי החליט לבטל את כתב האישום נגד שמואל גפן מחוסר הוכחות נגד הנאשם, לעומת זאת הודיע ימשך המשפט נגד אשתו רבקה גפן.

ערב הקראת גזר דינה הודיעה הנאשמת רבקה גפן כי החליטה לשנות הודעתה הקודמת וכי היא מודה באשמה לפי סעיף 212 (גרימת מוות).

ביום ב' 30 ביולי 1950, בפני אולם מלא אנשים, גזר השופט מ. קנת על רבקה גפן שנה וחצי מאסר וקנס של 5,000 לירות. השופט הודיע כי הנאשמת רשאית להחליף מחצית הקנס בשלושה חודשי מאסר נוספים. העיתונאים שסיקרו את המשפט דיווחו כי "הנאשמת קיבלה את פסק הדין בשקט". בעלה נכח בדיון.

מטעם התביעה והפרקליטות הופיעו עורכי הדין א.ש מויאל ומרים בן פורת הסנגור היה א. לוויצקי השופט קנת ציין בהקראתו את גזר הדין: "על פסק דין זה לשמש לקח לכל אדם הנוטל על עצמו את החובה לדאוג לאנשים חסרי ישע. יש לדעת שעין הציבור פקוחה".

נגד הנאשמת רבקה גפן נותרו עוד 7 סעיפי אישום אולם היועץ המשפטי החליט לבטל אותם. הדבר לא מצא חן בעיני חבר הכנסת ח. רובין ממפ"ם והוא פנה בשאילה לשר המשפטים דאז וביקש לדעת מדוע בוטלו 7 סעיפי האישום נגד הנאשמת רבקה גפן. שר המשפטים השיב לו כי היועץ המשפטי יפרט בהמשך נימוקיו לביטול סעיפי האישום.

התחושה הכללית שלאור ונוכח האישומים החמורים כלפי הזוג שמואל ורבקה גפן גילתה המדינה יחס סלחני יחסית כלפיהם, ולא מן הנמנע שאולי היה רצון לסגור את הפרשה מהר כדי שלא יתחילו לשאול שאלות כמו למשל מדוע התעורר משרד הבריאות מאוחר משהו למרות הנורות האדומות שדלקו בפרשת "תרפא" כמה חודשים לפני שהפרשה התפוצצה, והאם לא התרשל בפיקוח על בית החולים. כמו-כן האם ידעו רופאים על הנעשה בבית החולים ומדוע שתקו.