בין מנהיג לאשף פוליטי נתניהו איננו מנהיג לאומי, אבל הוא בהחלט אשף פוליטי. ההבדל הגדול והמהותי בין השניים הוא שמנהיג מגדיר דרך, מלכד כוחות ומוביל אותם בדרכו. בן-גוריון ובגין הם המנהיגים האמיתיים היחידים שהיו לישראל העצמאית עד כה. כל מחוללי הרעשים המשניים שהיו אחריהם או ביניהם - אשכול, רבין, שרון ונתניהו - תפקדו בתוך המסגרות אותן טוו ויצרו שני המנהיגים הנ"ל. עתה, משפגה השפעתם הישירה והמיידית ו"חניכיהם" או "ממשיכי דרכם" הולכים ואוזלים, מתחיל תהליך חדש שבו יגבשו ויתפתחו המנהיגים הבאים. אפשר שהמהלך שעשו אמש (מוצ"ש, 29.12.18) בנט ושקד הוא תחילתה של בשורה מסוג זה.
נתניהו הינו אשף פוליטי מפני שהצליח לשרוד בראשות ה
ממשלה בישראל בתקופה של בין השמשות, במציאות פוליטית חיצונית לא פשוטה ובמציאות פוליטית פנימית של חילופי דורות וחילופי משמרות. מבחינת משך הזמן הוא שני רק לבן-גוריון ויתכן שאם יעמוד שוב בראשות הממשלה בבחירות 2019, אף יעבור אותו בכך. נתניהו הגיע לראשונה לתפקיד הרם של ראש ממשלה בגיל צעיר משום שהיה ממולח ולא נבלם ע"י חוק צינון או חוקים מגבילים אחרים, ויריביו העיקריים בליכוד הוסטו מעמדותיהם בעיקר עקב חוקי הטבע. שידוד המערכות הדורי וכישלון השמאל האידאולוגי בהבנת מהות הציונות ואופיו של היהודי החדש בישראל העצמאית, שיחקו גם הם לידיו.
אולם, הואיל והוא איננו מנהיג לאומי, כשל פוליטית בשני תחומים: א. התוויית מדיניות ואסטרטגיה לביסוס וייצוב נוכחותה ומעמדה של ישראל במזרח התיכון; ב. הרחבת בסיס התמיכה הציבורית הפנימית בו ובמשנתו ומינופה לעוצמה שביכולתה לאפשר מימוש האתגר והפעלתה דה-פקטו.
הישגיו ההיסטוריים בכ-10 שנות כהונה כראש ממשלה היו: הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות האמריקנית לבירה, שימור ההתיישבות היהודית ביהודה והשומרון, נוכח פני מדיניות אירופית ואמריקנית (אובמה) עויינת, ושיפור קשרי-החוץ של ישראל, במיוחד באסיה ואפריקה. אפשר אולי לכלול ברשימה זו, בהסתייגות מסוימת, את הצלחתו לשכנע את הנשיא טראמפ לבטל את הסכם הגרעין עם אירן ולהטיל עליה סנקציות כלכליות קשות, אולם המבחן האמיתי של מהלך זה עדיין לפנינו, והוא שינוי מדיניות הגרעין של אירן.
מרבית האנרגיות והיכולות המיוחדות שלו הושקעו בשרידות פוליטית מקומית כאשר המיקוד הוא אישי והאמצעים הם מינוף התחזקות גוש הימין והתלכדותו לצד
הליכוד לשם שימור מעמדו כראש ממשלה.
הססנותו (ויש מי שמכנים זאת "זהירותו") מנעו בעדו מהלכים משמעותיים בתחום הביטחון הלאומי ובתחום עיצובה מחדש של ההוויה הפנים-ישראלית. בתחום הביטחון - הווה אומר - שליטה אסטרטגית מלאה בשטחים קריטיים לביטחון ישראל, במיוחד באיו"ש, (התיישבות מוגברת ועיצוב גבול ביטחון מובהק על הירדן); חיסול איום החמאס בעזה והסרת איום חיזבאללה בצפון בשילוב עם יצירת אזור חיץ מפורז לאורך גבול לבנון, בדומה למרחב המפורז של סיני. פעילות מוקדמת בתחומים אלה, הייתה מאפשרת מעורבות מסוג אחר גם בגבול רמת הגולן, אשר בשילוב עם התיישבות מסיבית, הייתה מגבשת גם לאורך גבול זה מציאות אסטרטגית חדשה ונוחה יותר, גם לקראת עיצובה מחדש של סוריה אחרי מלחמת האזרחים שטרם הסתיימה.
בתחום הפנים, נדרשה שורה של צעדים בתחומי החקיקה, הפרדת הרשויות, המינהל הציבורי, חלוקת העושר הלאומי, יוקר המחיה והאלימות הפיסית (ביטחון הפנים). כל אלה הוזנחו יחסית ומה שנעשה בהם רחוק מאוד מן הצרכים האמיתיים. לכאורה מתנהלת המדינה בנושאי הפנים ללא מנהיגות אפקטיבית ומבצעת צעדי תיקון ספזמטיים, שאינם שלמים ואינם מספיקים. התמשכות תופעה זו, מגבירה את אי-שביעות הרצון של הציבור ממנהיגותו של נתניהו, ואילו השכילו השמאל והמרכז לנצל עובדה זו פוליטית, היה מצבו של נתניהו כיום קשה הרבה יותר.
השרידות הפוליטית הוליכה את נתניהו למדיניות של נטרול, נידוי, וסירוס של יריבים ויריבים כביכול באותה מידה. שוב שגיאה מנהיגותית חמורה. חרף כישוריו האישיים, נתניהו לבדו אינו יכול להיות ממשלה אפקטיבית. הוא אינו יכול להחליף את כל שותפיו לשלטון כעניין של גחמה מזדמנת בתירוץ כזה או אחר. כיום, כשהוא מחזיק בידיו את תיק רה"מ, תיק שר הביטחון ותיק שר החוץ - הממשלה כולה נראית ככשל מנהיגותי-ניהולי אחד גדול. מהלכיו אלה הרחיקו משורות הליכוד פעילים חשובים לא מעטים. ניתן להבין ולהשלים עם צעדים קיצוניים מול בני-פלוגתא דוגמת
ציפי לבני או
דן מרידור, אשר ניגוד האינטרסים עימם איננו רק אישי אלא מעוגן בחילוקי דעות אידיאולוגיים או פוליטיים-אופרטיביים - אי-אפשר לקדם את "העגלה" כאשר הסוסים העיקריים מושכים בכיוונים מנוגדים ואינם משלימים עם העובדה שהציבור אינו נענה להפצרותיהם ומעדיף גישה חלופית לשלהם. אולם, טיפולו של נתניהו בסער או בבנט, הוא כבר שגיאה מנהיגותית אמיתית; זהו כרסום בליבת היכולת של המפלגה להכיל שונות מחשבתית סבירה ופלורליזם שאיננו מלווה בסגידה לדמות שבעצמה אינה חפה משגיאות.
"הימין החדש" נתניהו אינו יכול לגייס כיום בפועל תמיכה העולה על 30 - 32 מנדטים ואפשר שלא יצליח לגייס בבחירות הקרובות אפילו מספר זה, גם אם יעמוד עדיין בראש הרשימה הגדולה ביותר. מבחני העתיד הקרוב יחייבו ממשלה חזקה וממשלה כזו אם תורכב מבני פלוגתא מובהקים, תזיק לכולם. בנקודת זמן זו, ה"תרגיל" האחרון שעשה ל"בית היהודי" ובמיוחד לבנט, מתוך הנחה שהם אכן "בכיסו" ללא תנאי, מסתמנת על-רקע פרישת בנט ושקד מ
הבית היהודי כשגיאה שעשויה להיות מכרעת.
ככל שחולף הזמן ממועד הכרזתם של בנט ושקד על פרישתם והקמת רשימה חדשה ("הימין החדש"), הולכים ומתבררים פרטים נוספים על נסיבות ההחלטה, הן בתוך המחנה הדתי לאומי אליו השתייכה מפלגת "הבית היהודי" והן מול נתניהו והליכוד. אינני משוכנע שמהלך כזה לא היה צפוי ע"י נתניהו ואנשיו. בדיעבד הצעתו-הכרזתו של ביטן בעניין אפשרות השתלבותה של שקד בליכוד לקראת הבחירות הקרובות, אולי ביקשה לפלג את הבית היהודי ולמנוע את הצעד הנוכחי של הצמד המוביל בו. באווירה הפוליטית המקובלת, ההליכה הפוליטית, החברית, המשותפת של השניים כבר למעלה מ-10 שנים היא בראש וראשונה תעודת כבוד אנושית להם.
למען האמת, התאכזבתי כאשר בנט הודיע זמן קצר אחרי האולטימטום לנתניהו בנושא משרד הביטחון, אחרי התפטרות ליברמן, על חזרתו בו ללא תנאי. חשבתי שהיה עליו לממש את ה"איום", בכדי לשבור את מעגל הקסמים של זלזול נתניהו בבני הברית הפוליטיים העיקריים שלו במחנה הימין. לא התרשמתי במיוחד מהאיום הביטחוני, משום שאיום זה קיים ויעמוד גם בתקופת קדם-הבחירות הנוכחית או בתקופה מאוחרת יותר בשנת 2019, גם בתקופת כינון ממשלה חדשה אחרי הבחירות וגם לאחר מכן, כל עוד לא תטופל ביסודיות בעיית חיזבאללה, שכבר כיום היא איום אסטרטגי חמור על העורף הישראלי, והמצב רק ילך ויחמיר. דחיית מלחמה נראית תמיד כרעיון טוב, אך אם הדחייה מובילה למלחמה בשלב מאוחר יותר, בתנאים קשים הרבה יותר, החלטת הדחייה היא שגיאה אסטרטגית.
חשיפת הפרטים שמאחורי הקלעים באירוע הפרישה מבהיר את יסודות הקרע המבעבע בתוך הבית היהודי בין מי שהרימו את המפלגה ממעמד של רסיס פוליטי למעמד של מפלגה המשפיעה על ההוויה שלנו, לבין החוגים המיליטנטיים ביהדות הדתית-לאומית, שאינם מסוגלים להתגבר על יצרם וצרות-מוחם אפילו לשעה קלה בכדי לקדם במידה רבה את רעיונות היסוד החשובים להם. אני משער, בין היתר על סמך הסקרים החדשים שפורסו אחרי הודעת הפרישה, שמרכיבי הבית היהודי שנותרו בשלד המפלגתי הקודם, יחזרו לממדיהם הקודמים, וללא שת"פ עם תנועות פוליטיות אחרות, יעלמו מהבמה הפוליטית כליל.
בנט ושקד צדקו באבחנתם הבסיסית, כוחם הפוליטי בבית היהודי: מפלגה של 8 מנדטים, לא היוותה בסיס-כוח שניתן להסתפק בו בכדי לחולל את השינויים המהותיים הדרושים כיום במדינת ישראל, ולא מרכיב מכריע ומוביל בהם. ללא הגדלת כוחה של המפלגה, היו ממשיכים לדדות במקום ולשמש עלה תאנה להססנות נתניהו. לא סברתי שהיה עליהם לפרוש בשלב זה, אבל הייתי משוכנע, שעליהם לחפש שיתופי פעולה פוליטיים עם תנועות אחרות ובד בבד להרחיב את עיסוקם הפוליטי בנושאי כלכלה וחברה, שעומדים במקום שני בחשיבות אחרי נושאי הביטחון הלאומי. סברתי שאת עניין הפרישה יש לדחות למערכת הבחירות הבאה, ולממשו בקונטקסט הנגזר מהתחזקות המפלגה ומידת היענותו המעשית של נתניהו להתחזקות כזו.
הקפיצה למים הקרים כבר עתה איננה שגיאה אבל היא טומנת בחובה סיכון גבוה יותר, לאור העובדה שבמערכת הבחירות הקרובה יעמדו לבחירה רשימות חדשות לא מעטות, שלחלקן יש הרבה מה להציע בהסתמך על ביצועי עבר של מוביליהן ולאחרות כלל אין מה להציע מבחינה זו. אינני מצוי בנבכי הפעילות, ההכנות והתאומים שביצעו בנט ושקד בחודשים שחלפו מאז רכשו את הזכויות לשלד רשימתו הפוליטית הישנה של השר פריצקי לשעבר. התנהלותם עד כה מלמדת שאינם קופצים לבריכה בטרם בדקו שיש בה מים. משנקטו מהלך, אפשר לברך על המוגמר, שלדעתי הוא בינתיים המוצר הפוליטי החדש הטוב ביותר שהועמד לבחירת הציבור במערכת הבחירות הנוכחית.
חיזוק צמרת הרשימה, פרסום מצע רציני 1 והיערכות לשיתופי פעולה ולהסכמי עודפים אפקטיביים, יקבעו את גורל המהלך. המבחן החשוב ביותר בקדנציה הבאה מלבד המבחן הצבאי בחזיתות השונות, עשוי להיות "תוכנית המאה" של הנשיא טראמפ, שגם בה מרובה הסתום על הגלוי. אפשר שהבטחותיו ששני הצדדים לא יהיו מרוצים מחלק מהפרקים בהצעה, נכונות ואפשר שהדברים הם רק מס שפתיים. ברור שעל הפרק עומדת השאלה: מדינה פלשתינית באיו"ש - כן, או לא? חוגי המתנגדים העיקריים נמצאים בימין, מחציתם בקרוב בליכוד עצמו. מול מחצית זו צריך "הימין החדש" להיערך בכדי ליצור אופוזיציה חזקה ומלוכדת נגד כל מגמה להקים ישות מדינית עצמאית נוספת באיו"ש.
2 "הימין החדש" עדיין איננו מפלגת שלטון מובהקת. יש בישראל רק שתי מפלגות כאלה כיום: "הליכוד" ו"
המחנה הציוני". המחנה הציוני נתון בתהליכי התפוררות מתקדמים והליכוד בראשות נתניהו הוא המועמד הטבעי. בנתונים אלה, תפקיד המחנה הציוני הוא להציב אלטרנטיבה ריאלית למחנה הימין בעתיד,
3 ולמנוע מנתניהו האיש והאישיות, לנצל לרעה את הליכוד בכדי לעצב ולהוביל מהלכים המנוגדים למנדט אותו יקבל מהציבור כמוביל המחנה הימני. זו משימה גדולה וקריטית, שעמידה בה בכבוד תפתח בפני הרשימה החדשה אופקים בלתי-מוגבלים.
