בגיל 93 הלך מאתנו
משה ארנס, מי שנשא בלהט את חזון ארץ ישראל השלמה, אך היה גם לוחם אמיץ נגד נישול בדואים באום אל חיראן בנגב ובאל חמרא ליד כפר אדומים. היה תלמידו של ז'בוטינסקי, אך היה רחוק מביטויי הפופליזים הגס והבוטה של מנסחי חוק הלאום בכנסת שפיזרה עצמה, ואף יצא בחריפות רבה נגד החוק.
ב-10.7.18 כתב בעיתון הארץ נגד חוק הלאום וסיים את המאמר בפיסקה: "מוטב שהפוליטקאים שלנו ישקיעו אנרגיות בתיקון פגם יסוד במערכת החינוך הישראלית, שלא הצליחה להקנות לתלמידים היהודים יכולת לשוחח בחופשיות בערבית, ולהפוך את השפה הערבית למה שאבות המייסדים התכוננו שתהיה שפה רשמית של המדינה לצד העברית".
אני חולק גם היום על מאבקו של מישה ארנס להחיל את הריבונות הישראלית על שטחים ביהודה ובשומרון, אך אי-אפשר שלא להרכין ראש בהערכה להומאניזם ולרוח הליבראלית, אותם ביקש להקרין בנחישותו "להעניק אזרחות ישראלית מלאה לכל ערביי יהודה ושומרון שיסופחו לישראל". דיון ציבורי בהצעתו של ארנס לא התקיים במפלגתו, שעלתה על שרטון הפופליזים הזול ועליו היא גם מעלה חלקים גדולים בציבור הישראלי.
משה ארנס ראוי להערכה על שקידתו בחקר המרד ההירואי בגטו ורשה. למרבה הצער, מתוך שיקולים פוליטיים היו מי שביקשו להעלים את חלקם של לוחמי בית"ר בגטו ורשה. בעבודת נמלים קשה הצליח משה ארנס אחר מספר שנות מחקר להעמיד לרשותה של ההיסטוריה הישראלית תעודה מאוזנת ומדויקת תוך הבעת הוקרה ותודה למאות רבות של לחומים, שעשרות שנים העלימו מאתנו את מעשה גבורתם. הוא עשה זאת, כי הוא חש חוב של כבוד לחניכי תנועת בית"ר, תנועה שהיא יקרה ללבו.
כאיש בית"ר ונאמן לערכיה היה לו קול מצפוני וייחודי, שפעמים רבות לא תאם את דפי המסרים הפופוליסטיים של ראש הממשלה,
בנימין נתניהו. זה בא לידי ביטוי במאמריו נגד ההשתלחות שלנו בציבור של העובדים הזרים ובהגנה על זכויות הפרט ושוויון לפלשתינים החיים בכל מקום בו שולטת ישראל.
כמי שחולק על חזון ארץ ישראל השלמה, שהיה במרכז ההוויה של משה ארנס, אני מלא הערכה למשה ארנס שדבק בזכויות הפרט, בשוויון זכויות מלא לחברה הערבית, הקרין שיח מכבד עם החולקים על דעותיו הפוליטיות, ויצר לידו סביבת עבודה שונה לחלוטין מסביבת עבודה מסואבת ולקקנית סביב בנימין נתניהו.
