אכן, תושבי העוטף חיים כבר שנים תחת איום מתמיד של החמאס. אולם, איום זה דומה לאיומים ששררו לאורך גבולות מדינת ישראל בתקופות שונות בעבר, בכל פעם בגזרת גבול אחרת ולעיתים ביותר מגזרה אחת בו-זמנית. הייתה תקופת עזה המוקדמת, בשנות ה- 50 שלאחריה בא עידן פעולות התגמול עד לסיום הפרשה ב-1967. הייתה תקופת "הפדאיון" שהגיחו פעם אחר פעם מגבול ירדן ופגעו ביישובי הגבול, ולעיתים חדרו אפילו לעומק שטחה של ישראל והגיעו לבית-ליד, רחובות ועוד. מצב דומה שרר בגבול עם סוריה, כאשר זו ישבה רמת הגולן וטיווחה באופן רציף ושוטף אש נק"ל וארטילריה על יישובי עמק הירדן. בתקופה אחרת, עד מלחמת לבנון הראשונה, התרחש מצב דומה לאורך גבול הלבנון בביצוע פתח, החזית העממית, ארגונו של ג'ורג' חבש ואחרים, עד גירושם לטוניסיה בעקבות כיבוש ביירות (1982). או אז באו ההברקות הגדולות מבית מדרשה של מפלגת העבודה, "השמאל המתקדם" שלנו, בהסכמי אוסלו, בבריחה מלבנון שהביאה את חיזבאללה למעמדו הנוכחי ובאינתיפאדה השנייה (2000 - 2004). סופה של התקופה המטורללת הזו הייתה הבריחה מרצועת עזה (ההינתקות) בהנהגת שרון ובתמיכת השמאל הישראלי, באוגוסט 2005. את ספיחי הבריחה מלבנון ראינו במלחמת לבנון השנייה (2006), ואת אלה של הבריחה מעזה, בהשתלטות החמאס על הרצועה, בתחילת 2007.
במרבית המקרים, ספגו ישובי הספר ולא רק הם את תוצאות ההחלטות המדיניות השגויות של ממשלות ישראל, משום שישבו על הגבול והיוו אזור חיץ בין פנים הארץ לאויב שמצדו השני. באף אחד מהמקרים פרט ל"הינתקות" אינני זוכר שישובי הספר תמכו בגירוש יהודים מבתיהם, כחלק מחזון תעתועים מדיני-אידאולוגי, כפי שעשו תושבי העוטף בשנים 2004-2005; את המחיר הם משלמים כיום. לדעתי, הם ימשיכו לשלמו לעוד פרק זמן לא קצר, משום שעם כל הכבוד לסבלם ולשיבוש חייהם התקינים, המדינה אינה יכולה לנהל את ענייניה רק לפי צרכיהם. היא חייבת להם הגנה על חייהם ובמידת האפשר גם על רכושם (או פיצוי הוגן על נזקי מעשי איבה), אולם את ההחלטות האסטרטגיות עליה לקבל משיקולים ממלכתיים כוללים.
הצביעות האמיתית היא דברי חלק מנציגיהם, דוגמת
חיים ילין, שהופכים את הבחירות שבשער למנוף-ניגוח נגד הממשלה, בהיותם אשמים במצבם הרבה יותר מממשלה זו שקיבלה את המצב כירושה מממשלות קודמות וכושלות ממנה בהרבה.
הטענות נגד הכספים הקטריים, רק מבליטות את הצביעות והאיוולת שבגישת המלינים. העברת כספים אלה לחמאס באה להחליף את כספי הרשות הפלשתינית, שרובם הגיעו מכספים שקבלה הרשות מישראל בעקבות הסכמי אוסלו. הפסקת התשלומים על-ידי הרשות, באה לשרת את המאבק הפנים פלשתיני, ולהביא להשתוללות החמאס על גדר המערכת נגד ישראל. כאשר אבו-מאזן אינו משלם לחמאס ומעמיד אותו בסכנת אובדן השליטה על הרצועה, ובאין לחמאס דרך לפעול ישירות ובמלוא עוצמתו נגד אבו מאזן, הוא פועל נגד ישראל. להפסקת איום זה - עד אשר לדעת הממשלה יגיע הרגע להכות את חמאס צבאית מכה מכרעת, או חמאס יתפכח מאשליותיו - מאפשרת הממשלה את העברת הכספים הקטריים.
פתרון זה עדיף על המצב הקודם לפחות בהיבטים אלה: הסכומים מבוקרים. הכסף מועבר ע"י גורמים בינלאומיים והשימוש בו מבוקר על ידם (לא אידאלי, אבל עדיף על מצב פרוץ לחלוטין). הכסף ניתן למטרות
הומניטריות ומועבר ישירות לגורמים המשרתים מטרות אלה. לישראל שליטה מלאה על-כניסתו או מניעתו. יש בשליטה זו משום הוספת ממד חשוב לפיקוח ההדוק של ישראל על הנעשה ברצועה, למניעת התעצמות מואצת מחמאס. העברת הכספים מכוונת בראש וראשונה למניעת אסון הומניטרי ברצועה. נימוק זה חשוב לטווח הקצר בגלל השלכותיו הבינלאומיות, אולם לטווח הארוך, נדרשת מדיניות המשלבת העברת הכספים במהלך כולל ליצירת ניגוד אינטרסים בין רוב תושבי הרצועה האזרחים לבין אירגוני הטרור, אבל זהו דיון נפרד.
תלונותיהם של ילין וחבריו, אף שיש בהן ממד עובדתי מובן, ביסודן הן, כאמור, "דמעות תנין". אל לממשלה להתרגש מכך יתר על המידה או לפעול סתמית בהשפעתן כשהפעולה אינה משתלבת במדיניות לאומית כוללת כלפי הרצועה.
