א. המשולש

מערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט שלובות זו בזו, מעבר להיותן חלק מהממשל. אכיפת החוק מורכבת משוטרים ומפרקליטים, שדואגים לכאורה לאכוף את החוק על האזרחים, ולהעמיד לדין את מי שעברו עבירות. פרי עבודתם מוגש לבית המשפט, שבו שופטים צריכים לחרוץ דין.

פרשת אפי נווה ("מין תמורת מינוי") אינה הפרשה הראשונה, שמכה במערכת המשפט שלנו. קדמה לה - בשנות השישים, עוד לפני מלחמת ששת הימים - פרשת השופט אליעזר מלחי, שהטילה צל כבד על מערכת המשפט. היועץ המשפטי לממשלה דאז הבין זאת, ודאג לצמצם את תהודתה: במסגרת מדיניות זו הורה בג"ץ לא להציג מחזה, שנכתב יגאל לב על פרשת מלחי.

מאז זרמו הרבה מים בירקון, ונחשפנו לעוד פרשיות, שהחמורה בהן הייתה באחרונה, ובה השופטת רונית פוזננסקי-כץ תיאמה עמדות עם תובע.

פרשת נצ"ם שרית פיליפסון הפציעה יחד עם פרשת נווה, ואולי אף קדמה לה, אך סבלה מליקוי כיוון שהוסתרה על-ידי פרשת נווה. דוד רוזן, נציב הביקורת על הפרקליטות, קבע, שנצ"ם פיליפסון, שהייתה ראש התביעה של אגף התנועה במשטרה, אחראית למסכת שקרים, שהוגשו לבית המשפט במשפט ארוך, המתנהל על קבילות מצלמות המהירות. המשטרה סיפרה על מאות ניסויי תקינות, שעברו מצלמות המהירות בהולנד, ולהד"ם.

קביעת רוזן בקשר לפיליפסון מדהימה: לכאורה יש במעשיה שיבוש הליכי משפט.

לדעתי, נובע הדבר מאווירה של ניצחון בכל מחיר, ששוררת בפרקליטות, ומשרה על כל סביבותיה תוך רמיסה בוטה של כל זכויות החשודים והנאשמים ותוך עיוות הצדק. מי יודע כמה חפים מפשע נמקים בבתי-הכלא שלנו בגין אווירה זו?!

ודרך אגב, פיליפסון לא נזרקה מהמשטרה בגין התנהגותה המחפירה; וזה אומר יותר מכל על כחולי המדים. המשולש שופטים-פרקליטים-שוטרים, שמועלים בתפקידם, אינם טורחים לעשות צדק, ואצים להרשיע חפים מפשע בניגוד לחוק, מפחיד, ומערער עוד יותר את יסודות האמון הציבורי במערכת אכיפת החוק ובמערכת המשפט.

ב. אנא כורדי

יום חול בחורף אביבי. הרי יהודה, הם חבל עדוּלם, נראים עכשיו נהדר, אחרי שספגו מנה גדושה של גשמים. הכביש מתפתל בין ההרים והעמקים המכוסים בפלומה ירוקה נהדרת. האוויר נעים ונקי. העצים מבריקים, השקד עדיין פורח, והשמש אינה מציקה. נעים, נוף מדהים ושקט פסטורלי. אשתי נהגה, ויכולתי להתרשם מהנוף המדהים, שמזמין לטיול. בשעות הפנאי קוראים לאזור, פארק בריטניה.

חולפים על פני עמק האלָה, וממשיכים הלאה לעבר מושבי ההר. הכביש נעשה צר יותר ומפותל יותר.

הכניסה למושב עגוּר (עג׳וּר בפי המקומיים) אינה מבטיחה, בהשוואה לשרון, חבל מגוריי. הנווטן הוליך אותנו לכביש ההיקפי של המושב, ובעזרת תושב המקום נחתנו ב'בית של אסנת', שבחרנו לאכול בו את ארוחת הצהריים.

דיברתי עם אסנת בטלפון, כשהזמנתי את הארוחה, ולא ציפיתי שתהיה אישה בשנות השבעים שלה. קיבלה אותנו במאור-פנים ובחיוך אדיר, שאינו מש מפניה.

כיוון שהיו לה עוד אורחים באותו היום, אכלנו, לשמחתנו, במרפסת ולא בתוך ביתה, ונהנינו ממזג-אוויר נוח ביותר. המרפסת הזכירה לי את הבתים של פעם. כמה שולחנות עץ, שחלקם נעמסו בקערות גדולות של פירות. כסאות לא-מעוצבים, אך נוחים מאוד. במרחק קצר הרפת, שכבר אינה מאוכלסת בפרות, למרות שמדי פעם נשמעת געייה. ארונות, ועליהם סירים גדולות וקלתות, שממתינים למשמרתם.

אסנת הוציאה מפה, וערכה לנו שולחן מדהים. ראשית, קנקן לימונדה מעשה ידיה מלימונים, שגדלים בחצרהּ, מתובלים בעלי לואיזה ועם מעט סוכר. אחר כך הגיעו צלוחית זיתים, צלוחית סלט ירקות פשוט ומתובל בעדינות בשמן ובלימון, צלוחית פלחי שומר ברוטב עדין, צלוחית טאבּוּלה, צלוחית לימון כבוש וצלוחית לחם, שלא היה לה ביקוש. פתיחים לעלא ולעלא.

אסנת הנה כורדית, שעלתה ארצה כילדה קטנה. היא מבשלת אוכל כורדי, כשר וטעים מאוד - האוכל, שגדלה עליו - שהותיר אותנו שבעים, טובי-לב ומאושרים.

תוך הארוחה שמענו סיפורים ממנה, מבעלה, מקרובים ומידידים, שהזדמנו לחצר, על עלייתם ארצה, על החיים בעגור בשנות החמישים, בשנות השישים וכיום. מעניין. עד מלחמת ששת הימים זה היה אזור פרוץ - 'מערב פרוע', שכל בריון עשה בו כבשלו.

אסנת לא השאירה לנו רגע פנאי, ואחרי מנות הפתיחה, והוציאה קערה של מרק אדמדם, שצפו בו כדורים קטנטנים של קוּבֶּה. איני זוכר מתי החל אצלי השיגעון לקובה, אבל זו שריטה עמוקה ביותר, שאיני מעוניין להתגבר עליה. הקובה הכורדית קטנטנה בהשוואה לקובה העירקית, המוכרת יותר (ובוודאי, לעומת הקובה המטוגנת - קובה נאבלוסייה). אשתי מזגה לצלחתי כמה כפות מרק, והניחה שלושה-ארבעה כדורוני קובה בתוכן. האורז, שהוגש לשולחן, נותר מובטל עד שסיימתי לבלוס את כדורי הקובה. התמוגגתי מהטעם הנפלא, ורק אז התפניתי לאורז. טבלתי אותו בשאריות המרק, שנותרו בצלחתי. שפתיי נהנו, ובטני שרה שירי שמחה ותהילה.

בטרם סייימנו לאכול את הקובה, הונחה על השולחן קערה של כדורוני בשר קטנטנים, שגם הם טבלו ברוטב אדמדם. תענוג אמיתי - לבד, ובשילוב עם האורז. אחריהןם הגיעה קערה של ממולאים - בצל, כרוב ועלי גפן ממולאים באורז - שחגגנו עליהם. טעימים מאוד ומתובלים ומחוממים בעדינות.

בינתיים הביאה אסנת עוד קערה של קובה. התפרענו גם עליה - לבד ועם אורז - וגם התפנינו לטעום מהמרק הטעים מאוד, שליווה את הקובה, ותובל בעדינות רבה.

רוצים עוד? שאלה אסנת. הבטנו חסרי-אונים במארחת החייכנית. היינו שבעים ומלאים. בינתיים רצו סביבנו סיפורים על החיים המושב, על המצב וכמובן - איך אפשר בלי - על השירות הצבאי.

קפה הוגש בכוסות קטנות, ונלוו אליו עוגיות טעימות מאוד מתוצרת בית. אחר כך הוגשו כוסות קטנות של תה טעים, שצלחת עם עלי נענע ליוותה אותן. הנחתי בכוסי כמה עלים, כדי לגוון את טעם התה, ולגמתי אותו בהנאה. אחר כך, כקינוח, הוגשו לשולחן קלמנטינות מעצי החצר של אסנת ותפוחים.

הארוחה ב'בית של אסנת' הייתה חוויה נהדרת - גם בגלל שלא דמתה לארוחה במסעדה, אלא לאירוח אצל קרובים. האוכל הכורדי היה משביע מאוד וטעים; השירות - של אסנת ושל בעלה - מעולה; והאווירה נעימה מאוד.

הגיע הזמן לפרוש, ולצאת לדרכנו. היו לנו עוד כמה דברים לראות ולסדר. השארנו 200 שקל - תמורה הולמת מאוד לתענוג - ונפרדנו בצער רב.

'הבית של אסנת' (טלפון 050-7510161) פתוח כל ימי החול וסגור בשבתות ובחגי ישראל. שימו אותו בנווטן, שיביאכם אליו, והנאתכם מובטחת.

ג. חגיגה

סוּפר בּוֹל הנו משחק הגמר של ליגת הכדורגל האמריקני (NFL). בארצות-הברית זו חגיגה אמיתית, שמושכת עשרות אלפים לאצטדיון ומיליוני צופים בטלוויזיה. השנה היא תתרחש בפעם החמישים ושלוש - ביום ראשון, שלושה בפברואר, באצטדיון מרצדס-בנץ באטלנטה, בירת ג'ורג'יה.

כדי לציין את החגיגה, יטוסו שישה מטוסי-קרב אף-16 מ'ציפורי-הרעם' (תאנדר-בירדס) - הצוות האווירובטי של חיל-האוויר האמריקני - במופע ראווה, שימריא מבסיס האוויר דוֹבּינס הסמוך.

ד. הועלם

אפרים קישון היה, כנראה, הסופר הישראלי הגדול מכולם. פעם, לפני חמישים-שישים שנה, ישראלים קנו את מעריב רק כדי לקרוא את טוריו החדים מתער, שדופנו בהומור.

קישון לא זכה בפרס ישראל לספרות. פורסי הפרסים לא אהבו את יצירתו, כי לא הייתה משלהם. קישון היה, רחמנא ליצלן, ימני, וביקורתו החריפה על משטר מפא"י לא נעמה לממסד. קחו, לדוגמה, את 'סלאח שבתי' - לכאורה, משהו מצחיק על הווי הימים ההם במעברות; ולמעשה, ביקורת קטלנית על המשטר ואפילו על בן-יקירו, הקיבוץ. לבסוף לפורסי הפרסים לא היה נעים, כיוון שהישגיו, כולל בקולנוע, עלו על כל המשוער, והעניקו לו את פרס ישראל על מפעל חייו.

קישון - כמו נעמי שמר וכמו נעמי פרנקל - הנו רק דוגמה אחת מני רבות מדי של הדרת יוצרים ישראלים בכל ענפי היצירה כיוון שלא השתייכו למחנה הנכון - מחנה השמאל - שקובע את תוכניות הלימודים, מעניק פרסים בשיטת חבר-מביא-חבר, ומדיר יוצרים, שאינם מתקרנפים.

במלאת ארבע-עשרה שנה למותו של קישון, ראויה החברה הישראלית, שישקמו את כבודו של היוצר הפורה, שידו הייתה בספרות, בעיתונות וגם בקולנוע (להזכירכם - הישראלי הראשון שזכה ב'גלובוס הזהב' - על סרטיו, סאלח שבתי והשוטר אזולאי), מגיע לנו, שקישון יילמד בבתי-הספר, וייזכר ולא רק באזכור אקראי בשיעורי היסטוריה על תקופת המעברות.