בימים אלה הוציא "מרכז המידע למודיעין וטרור על שם
מאיר עמית" מחקר על "הטרור הפלשתיני נגד ישראל בשנת 2018: נתונים, מאפיינים ומגמות". זהו מחקר ייחודי שרצוי מאוד שכל הפוליטיקאים שלנו, וכל נציגינו בחו"ל, יעיינו בנתונים האמינים ובתובנות המקצועיות המצויות בו. זאת, מול התופעה הרווחת, בעיקר בתקשורת האלקטרונית שלנו, לתת במה חופשית לתעמולת החמאס ומקום של כבוד לשלל דובריה, דווקא בערוץ הציבורי! לא רק זאת, הציבור הישראלי כבר הורגל לראות את מהומות הגדר ברצועת עזה דרך הצילומים של החמאס. בצילומים אלו תמיד יראו נפגעים על גבי אלונקות, נשים, ילדים, ולעולם לא את זורקי הרימונים, למשל. היכן, לעזאזל, הצילומים מהזוית שלנו על המהומות, על-מנת שהתמונה לא תהיה כל כך חד-צדדית?
אז מה היא התמונה הגדולה של הטרור הפלשתיני בשנה שחלפה?
ברצועת עזה חלה עליה חדה ברמת האלימות והטרור, לאחר כשלוש שנים של שקט יחסי מאז מבצע צוק איתן. שני הביטויים המרכזיים לכך:
האחד, "צעדות השיבה" מאז 30 מרס. צעדות אלו הן המחוללות של כל האלימות, כאשר פעילי החמאס הם אלו המבצעים את מרבית מעשי האלימות ליד הגדר, ומרבית ההרוגים והפצועים מאש כוחותינו באים מקרבם (ידוע שמית שם של כל פעיל ופעיל). לכן, דעתי היא שכל "הסדרה" עם החמאס (למשל, העברת הכסף) שלא כוללת את הפסקת הצעדות, היא זמנית לחלוטין ומשאירה את הכל למזל ולגורל.
השני, ירי רקטות ומרגמות. הוא שבר את כל שיאיי העבר השנתיים בעשור האחרון (למעט "צוק איתן") והגיע למספר שיא של 1,119 נפילות בשטח ישראל. בעבר הרחוק היקף כזה של נפילות היה סיבה סבירה ל"מכה הגונה" של צה"ל. לא כך בשנה האחרונה.
תמיכה מוצהרת
התופעה הבולטת של האלימות היא שהיוזמה הייתה בידי החמאס, ואילו ישראל רק הגיבה ולא יזמה. לא רק זאת, דומה שהחמאס ויסת את האלימות בהתאם להיענות ישראל ללחציו ואיומיו. הצפי לשנת הנוכחית: החמאס ימשיך במדיניות האלימות המבוקרת שלו, היוצרת פוטנציאל להידרדרות לעימות צבאי נרחב, גם אם אין לו עכשיו עניין בכך.
ביוה"ש, נמשכה מגמת הירידה בטרור העממי (דקירות, דריסה, ירי): 55 פיגועים משמעותיים (לא כולל זריקות אבנים) לעומת 82 כאלו בשנת 2017. מספר ההרוגים מפיגועים אלו היה 12 לעומת 18 ב=2017. השיא של פיגועי טרור עממי, 171, היה ב-2015 ומאז אנו עדים לירידה. זהו טרור הזוכה לתמיכה מוצהרת של הרשות הפלשתינית ובראשה אבו מאזן, המטפחת את תרבות ה"שאהידים" בדרכים רבות, מעבר לסיוע הכספי הנדיב למשפחות מבצעי הפיגועים. כמה הדגשות:
ראשית, החמאס נכשל במאמציו לייצא טרור צבאי ליוה"ש. בראש ובראשונה בגלל עבודת השב"כ וכוחות הביטחון שסיכלו למעלה מ-480 ניסיונות פיגוע קשים. להסיר הכובע בפניו!!
שנית, הציבור הפלשתיני לא יצא בהמוניו להפגין ברחובות גם לנוכח "צעדות השיבה" וגם לאחר העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. התחזיות "לאינתיפאדה" של רואי השחורות אצלנו התבדו גם הפעם, כמו בשנים עברו.
ומה באשר לשנת 2019? סוף שנת 2018 עמד בסימן עליה בהיקף הטרור העממי. האם זה מסמן שמגמת הירידה הרב שנתית בטרור הזה עומדת להיבלם, והוא עומד לשוב ולהתעצם, זאת בעיקר מול "מאבקי ירושה" ברשות הפלשתינית? מה שברור הוא שהחמאס ושאר ארגוני הטרור ימשיכו במאמציהם להקים התארגנויות טרור ולהפעילן נגד ישראל.
