האדם הפרטי הבין זה מכבר שלבד הוא לא יכול לפעול ולכן צמחו המשפחות, הקבוצות, השבטים והעמים. מרגע יצירת המשפחה, נולד גם המונח "אנחנו". מונח שיש לו משמעות בתפקוד המבנה, חשיבות בקבלת החלטות וחשיבות בהתייחסות אל כל אחד מהשותפים. ה"אנחנו" יכול לצמוח משיקולים פרקטיים ויכול להיות משיקולים של תפישות עולם דומות. כל אחד בוחר את דרכו על-פי השיקולים והרלוונטיות שלהם בכל רגע נתון. לעיתים לא מועטות אנחנו בוחרים שלא לבחור וחיים באותה צורה, באזור הנוחות, גם כשהוא הולך ומצטמצם.
פתיחה, אולי ארוכה אבל חשובה כדי להבין מה קורה לנו כעת. התובנה של חשיבות הקבוצה השתרשה, תוך מסע אידיאולוגי שהפך עם השני למסע פרגמטי של כל הבודדים שמתחרים זה בזה אך מבינים את המשפט הידוע מהמערב הפרוע: "אם לא נהיה תלויים זה בזה נהיה תלויים זה לצד זה".
הדבק האידיאולוגי הייתה הציונות והחשיבה של "שיבת ציון", דבק שמוסר אט אט ומתחלף בתפישות הפוסט ציוניות, שמרחיקות אותנו מהמסורת הציונית. מקבלי ההחלטות שדוגלים בכלכלה חופשית, נטולת תכנון, מעודדים את תהליכי ההתפרקות מהמסורת, מהסולידריות ומהמחויבות האישית. הם העלו את דגל התחרות אל ראש התורן, תחרות אישית, קבוצתית שגולשת לא אחת גם להסתה ואלימות.
התחרות על כל גווניה, נתפשת כגורם לצמיחה כלכלית של המשק, כך גם הפריון. כך ככל שאנחנו עסוקים מבוקר עד ערב במימוש החזון הכלכלי ומתחרים ללא הרף, ה"אנחנו" דועך ונעלם. ה"אנחנו" שהנחה את התנועה הציונית במשך שנים וכעת כעבור שנים, נדחק. זו תופעה שקיימת בעוד מדינות מערביות שמטפחות את התחרות ואת ה
אינדיבידואליזם. אינדיבידואליזם זו האידיאולוגיה של ישראל 2019, ישראל שבה יש מפלגות שמתמודדות ומעמידותן את מרכולתן לבחירות.
כשמדברים על האידיאולוגיה שמציגים בפנינו ראשי המפלגות ואנשי המקצוע המנחים אותם ביחסי הציבור והשיווק, כי אז האידיאולוגיה היא תמונת ענק של "המנהיג", מצולם מהזווית המחמיאה ביותר, עם הכותרת המושכת ביותר, כאילו היה זה מוצר צריכה, בגד חדש, מאכל חדש או אפילו מכונית חדשה. תפישת התחרות עודדה את כניסת השיווק האינדיבידואלי אל העולם הפוליטי, אל התחרות בדרך למושב בטוח בכנסת.
כאמור אנחנו בתקופה של "כל אחד יכול" של התפרקות מוסדות וארגונים - מפלגות קמות, מפלגות מתפרקות...הרעיון המרכזי המוביל, את כל השחקנים ושחקניות בזו הפעם, הוא מי מהם ירקוד סולו יתפוש את מרכז הבמה וכל האחרים ירקדו בקצב שלו. העיניים נשואות לרקדן הסולו שתופש את הבמה המרכזית שנים רבות,
בנימין נתניהו. ואלה החפצים לקבל את תפקיד הסולו במקומו אף הם בעיקר גברים שמבקשים את הבמה להוכיח את יכולתם בריקוד סולו.
ציפי לבני רקדה עם
אבי גבאי ונדחקה מהבמה וכעת הוא רוקד לבד ואף היא תפשה לה במה משלה מנסה משם לפרוץ אל הבמה המרכזית.
נפתלי בנט הוא הרקדן המוביל שנע בפינה הימנית ומשתף בריקוד סוער עם
איילת שקד, אם כי לא אחת אפשר להבחין ששניהם רוקדים סולו על אותה הבמה תוך מחוות הדדיות ומתן תחושה של ריקוד משותף. והזכרנו את ראש הממשלה בנימין נתניהו, בריקוד סולו, נע ונד ומצביע לכל עבר אל האשמים, ריקוד סולו למשמע מחיאות כפיים סוערות ומחאות כבושות.....
התיאור הנרטיבי כדי להמחיש את מפת המועמדים והמועמדות להוביל את מדינת ישראל לאחר הבחירות. שימו לב, מדובר בסוליסטים, איך שלא נסתכל על זה נבנה כוורת של מועמדים בודדים ולא כוורת של רעיונות ציבוריים ולא בכדי....אנחנו בעידן של הפרטה, בעידן של תחרות, בעידן שמה שחשוב הוא הכסף והכוח ואסכים גם להיפוך, שאנחנו חיים בעידן הכוח והכסף...אל לנו לחשוב שהתפישה המפלגתית מייצגת אחדות, גם היא מתבססת על פילוג ופלגנות, אך היה בהן במפלגות משהו שיש להתגעגע אליו, אידיאולוגיה. היום החשוב הוא מי עומד בראש הרשימה, כל זאת בהסתייגות מהמפלגות החרדיות שם הכל מתבסס על החלטות של רבנים.
ובחזרה אל רקדני הסולו שמופיעים בפנינו בכל רשת חברתית שרק נעלה על דעתנו, מה שפורץ להם את הדרך אל התקשורת המסורתית שעוקבת באדיקות בנעשה ברשתות. נודה על האמת שאנחנו האזרחים, קהל נפלא, קוראים, צופים ומקשיבים לסקרים ולידיעות המופצות מכל עבר, מעודדים ומצפים להופעות הסולו, מוחאים כפיים או לא וכבר מתכננים, מתלבטים, למי מרקדני הסולו נצביע באפריל הקרוב....
השאלה המרכזית הנשאלת האם חשבנו להכריז על נוהל עצור? לומר לכל מי שרוצה להנהיג שאנחנו לא מחפשים מלך? להבהיר לכל אותם מועמדים ומועמדות שאנחנו מחפשים תכן וערכים, להבהיר שמאסנו בתוכן שיווקי, זקוקים לרעיונות ציבוריים כדי לחיות טוב יותר. אך לצערי אנחנו צייתנים וקונים את מה שמוכרים לנו מבלי לערער על כך, המציאות כפי שמספרים לנו עליה. אחרי הכל, אנחנו האזרחים, הריבון, בעלי זכות הבחירה, אנחנו חייבים לתבוע מהם לבוא לפנינו ולהסביר מה האידיאולוגיה שלהם, מה הרעיונות שלהם לחיים טובים יותר.
מדינת ישראל היא ארגון בן שבעים שזקוק לרעיונות חדשים ורעננים, איך להמשיך מכאן והלאה. הארגון שלפי שעה יציב כלכלית, אך בתוך תוכו הלבה גועשת, יש ביננו אנשים שרע להם ואין להם קול ציבורי. כמוכן אנחנו לא מצליחים למצוא את הדרך לשלום בין המגזרים השונים בחברה הישראלית ובוודאי שלא עם שכנינו. התירוץ "הם לא רוצים" הוא תירוץ נחמד אבל לא מספק, בפרט כשאנחנו, מדינה חזקה ובוטחת בעוצמתה שיכולה להרשות לעצמה לחתור לשלום.
לסיכום, כדאי לנצל טוב יותר את הזמן ולשאול את נציגי כל המפלגות וראשיהם "מה הבשורה שאתם מביאים לנו?" ובעיקר בואו נאמר להם לכל רקדני הסולו למיניהם, "כעת הגיעה העת לריקוד מעגל שלנו של אזרחי מדינת ישראל. ריקוד שבו כולנו משלבים ידיים ונעים במעגל ביחד"...בתוך גל ההפרטה אנחנו אזרחי המדינה זקוקים לחזון משותף ומעודכן.
