הייתה רוח גדולה.
הרעידה יער. טלטלה בוסתנים.
סרקה שדות קמה. שברה שבולים.
תלשה תפרחות עולות בגנים.
עופות השמים נמלטו לקינן,
ועופות חצרות נחבאו בכלים,
וענני יתושים התפרקו וצנחו,
....ומן החורים ארבו שועלים.
ואז, בשוך הרוחות הגדולות
ירדו משמים כמו מן במדבר
מיליוני זירעונים, גרעינים וכל טוב,
דגנים אין מספר, חרקי-צמחי בר,
והארץ כוסתה. מעולם לא היה
עוד שפע כזה פרוש לברכה
לכל הדורש, לכל החפץ
לסעוד את לבו לשובעה ברווחה.
ראשונה יצאה מקינה שבסבך
זריזה, פשושית, פריניה שמה,
אך טרם תגיע למקום סעודה
שמעה קול קורא, "לא את, נשמה"!
מולה ניצב, כרבולת זקופה,
הגבר שכווי, צבעוני ונמרץ,
כרכר פסקנית, "חכי לך בצד,
התרנגולות תחילה, זה נחרץ"!
עוד זה מכרכר מלאה החצר
לול-תרנגולות מנקרות בחמדה,
ומשמר של תרנגולים בחורים
ריתק את הפשושית על עומדה!
אמר המשמר קול אחד, "זכרי,
התרנגולות תחילה כמשפט"!
פריניה צייצה", גם אני רעבה
אני קטנה, גרגיר-קט, מה אכפת"?
אמר המשמר, "גם קט זה הרבה
כל מה שתאכלי - בטננו תחסר.
נגמור - אם נגמור- ומה שנשאר
תאכלי אם תחיי, על-פי דין ומוסר"!
לא ארכה השעה, ובזו אחר זו
נפלו שבעות מדי על ביטנן
התרנגולות המפוטמות,
שקעו בלי חלום אל תוך שנתן.
ראו ויצאו מכל החורים
השועלים, והניסו תחילה
שכווי ומשמר לכל הרוחות,
נכנסו לחצר ברינה וגילה
לא לפני שאמרו, " פשושית חמודה
התכבדי כאוות נפשך, עדינה",
ופריניה ניתרה אל השפע, לקחה
גרגיר קט וחזרה שבעה לקינה.
מה קרה בחצר? מוטב לא לשאול,
שועלים נבראו להיות שועלים...
גם הגבר שכווי שהיה פעם נמרץ
נעלם לא היה עוד בשואלים.
בחצר הריקה, נותרה עוד שכבה
נדיבה של תקרובת בלא נגיעה.
עד שרוח גדולה, חזרה, פיזרה
את הכל כמקדם,
ונרגעה.
