כבוד נשיא המדינה מר ראובן (רובי) ריבלין ורעייתו נחמה;
כבוד הרב בני לאו, משתתפי קבוצת הלימוד של פרויקט 929;
מכובדי כולם,
אני שמחה להיות כאן היום לפתוח עמכם את הקריאה בספר דברים ולחלוק את מחשבותיי בנוגע לכוחה של המחלוקת ובנוגע לתרבות הדיבור הראויה לה.
אפתח בשבח המחלוקת וחיוניותה.
המחלוקת היא כלי חשוב אשר יש בכוחו לאתגר, לחדד ולפתח כל שיח המתקיים בין בני אדם. תובנה זו עומדת ביסוד הלימוד התורני בחברותא מדורי דורות. היא אף עומדת בבסיס הדיון המשפטי המתקיים על-פי השיטה האדוורסרית שאותה אימץ המשפט הישראלי.
אך לצד כוחה של המחלוקת כגורם המפרה את השיח המחלוקת טומנת בחובה גם סכנות לא מבוטלות, אם אין מקפידים על תרבות הדיבור ועל שיח ענייני ומכבד.
על-מנת להמחיש את כוחה של המחלוקת על כל היבטיה אין מתאים יותר מן הסיפור על רבי יוחנן וריש לקיש מן התלמוד הבבלי במסכת בבא מציעא שאותו אני מבקשת להביא בפניכם בתמצית ובעברית [ציטוט]:
פַּעַם אַחַת נֶחְלְקוּ חֲכָמִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ:
הַסַּיִף וְהַסַּכִּין וְהַפִּגְיוֹן וְהָרֹמַח וּמַגַּל יָד וּמַגַּל קָצִיר, מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה? - מִשְּׁעַת גְּמַר מְלַאכְתָּם. וּמֵאֵימָתַי גְּמַר מְלַאכְתָּם?
רַ' יוֹחָנָן אָמַר: מִשֶּׁיְּצָרְפֵם בְּכִבְשָׁן,
וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִשֶּׁיְּצַחְצְחֵם בַּמַּיִם.
אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: לִסְטִים בְּלִסְטִיּוּתוֹ יוֹדֵעַ.
משפט זה שהטיח רבי יוחנן בריש לקיש מכוון היה להעליבו שכן, כידוע, ההכרות בין ריש לקיש לרבי יוחנן החלה כאשר ריש לקיש הסתובב כליסטים ליד הירדן ורומח בידו עד שרבי יוחנן לימדו ועשהו גדול בתורה. לכן, כאשר בלהט המחלוקת אומר רבי יוחנן לריש לקיש "לִסְטִים בְּלִסְטִיּוּתוֹ יוֹדֵעַ" הוא בעצם מזכיר לו את העבר ממנו ביקש להתנתק ועולב בו אישית כמי שבקיא בהלכות הרומח שבו אחז כליסטים.
משיב לו רֵישׁ לָקִישׁ: וּמָה הוֹעַלְתָּ לִי? שָׁם קָרְאוּ לִי "רַבִּי" וְכָאן קוֹרְאִים לִי "רַבִּי".
אָמַר לוֹ: הוֹעַלְתִּי לְךָ, שֶׁקֵּרַבְתִּיךָ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.
שוב אנו רואים תשובה מעליבה מפי רבי יוחנן שממשיך להקטין את ריש לקיש ולפגוע בו באופן אישי בלהט המחלוקת ההלכתית שנפלה ביניהם. והמשך הסיפור עצוב עוד יותר.
חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ שֶׁל רַ' יוֹחָנָן וְחָלָה רֵישׁ לָקִישׁ ... וּמֵת.
הָיָה רַ' יוֹחָנָן מִצְטַעֵר אַחֲרָיו הַרְבֵּה.
וְלֹא יָרַד לְבֵית הַוַּעַד.
אָמְרוּ חֲכָמִים: מִי יֵלֵךְ לְהָנִיחַ דַּעְתּוֹ?
יֵלֵךְ רַ' אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, שֶׁשְּׁמוּעוֹתָיו מְחֻדָּדוֹת.
בָּא וְיָשַׁב לְפָנָיו.
כָּל מָה שֶׁהָיָה רַ' יוֹחָנָן אוֹמֵר - אָמַר לוֹ רַ' אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת: תַּנְיָא דִּמְסַיְּעָא לָךְ.
אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: אַתָּה כְּבֶן לָקִישׁ?
בֶּן לָקִישׁ כְּשֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר דָּבָר - הָיָה מַקְשֶׁה לִי עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע קְשָׁיוֹת וַאֲנִי מְתָרֵץ לוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה תֵּרוּצִים - וְהַשְּׁמוּעָה, כלומר ההלכה, נִתְרַוְּחָה מֵאֵלֶיהָ;
וְאַתָּה אוֹמֵר "תַּנְיָא דִּמְסַיְּעָא לָךְ"? וְכִי אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁיָּפֶה אָמַרְתִּי?
עָמַד וְקָרַע אֶת בְּגָדָיו וּבָכָה
וְאָמַר: הֵיכָן אַתָּה, בֶּן לָקִישׁ! הֵיכָן אַתָּה, בֶּן לָקִישׁ!
הָיָה צוֹעֵק וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁנִּטְרְפָה עָלָיו דַּעְתּוֹ.
בִּקְּשׁוּ עָלָיו חֲכָמִים רַחֲמִים וָמֵת.1
רבי יוחנן הבין - אם כי מאוחר מדי - מה רבה הייתה תרומתה של המחלוקת בינו ובין ריש לקיש לחידוד הלימוד ולדיוק ופיתוח של ההלכה.
הוא הבין גם מה גדולים ההחמצה והאובדן שנגרמו בשל כך שבמקום לקיים מחלוקת עניינית מתוך תרבות דיבור מכבדת בחר לגרור את השיח לעלבונות אישיים ומיותרים. והתובנות העולות מהסיפור ברורות וגלויות לעין.
אז איך משוחחים נכון? כיצד מקיימים מחלוקת בהידברות בונה ובתבונה שיוצרת גשרים ואינה מעמיקה פערים?
במסכת אבות נוכל למצוא שבע הנחיות שהציעו חז"ל למשוחח החכם:
הֶחָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר לפני2 מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה;
וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ;
וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב (כלומר, אינו ממהר להשיב);
שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה;
וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן;
וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע אוֹמֵר: "לא שָׁמַעְתִּי";
וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת.3
הבה נתעכב קמעה על שבע העצות הללו.
הראשונה: הֶחָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר לפני מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה. עצה זו מדברת על הצורך בשיח מכובד ומכבד אשר ראוי לו שיתקיים בכל דיון, ציבורי, משפטי, משפחתי ואפילו
פוליטי. הקדמת דברי האחר לדברינו היא המעניקה לו את הכבוד והתחושה שהוא גדול בחכמה, וכך נהגו בית הלל בבית שמאי, כנזכר במסכת עירובין:
4 אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: "הלכה כמותנו" והללו אומרים: "הלכה כמותנו". יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.
סדר הקדימויות בשיחה מבטיח לכל אחד את "יומו" ומפחית את המתח הכרוך בשאלה האם ומתי יזכה להישמע. עצה זו של סדר הקדימויות בשיחה מובילה ישירות לעצה השנייה של חז"ל: "ואֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ". עצה זו דורשת מאתנו לא אחת סבלנות והדבר נכון בכלל ובין בעלי הדין הניצים בהליכים המשפטיים בפרט.
אכן, לעתים אנו נדרשים להתאזר בסבלנות רבה על-מנת לאפשר לצד האחר להשלים את טענותיו, בייחוד כאשר הוא מאריך בטיעון וטיעוניו מסורבלים. אך הכניסה לתוך דבריו משמעותה: לא רק שאני קוטע את המשך דבריך, אלא גם לא הקשבתי לך עד כה והייתי עסוק בתכנון התשובה שהתפרצה מפי בטרם סיימת את דבריך. התנהגות כזו אינה מתיישבת עם תרבות דיבור, מה גם שהקשבה מבלי להיכנס לדבריו של הצד האחר עשויה לגלות לא פעם כי טווח המחלוקת עמו איננו גדול כל כך.
לא פעם בשבתי לדין, אני מגלה כי לו היו הצדדים מקשיבים באמת זה לזה ונמנעים מלהיכנס האחד לדברי חברו הם היו מגלים שההסכמה ביניהם עולה על המחלוקת. ייתכן שעל חוסר הקשב הזה ועל הכניסה לדברי האחר כמהלך המייצר מחיצה בין אנשים מדברת
לאה גולדברג בשירה "זה לא הים":
זה לא הים אשר בינינו, זה לא התהום אשר בינינו, זה לא הזמן אשר בינינו זה - אנו שנינו אשר בינינו.
העצה השלישית של חז"ל למשוחח החכם היא שלא למהר לענות ובלשון חז"ל: "וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב".
החכם אינו שולף תשובה מן המותן. הוא מקשיב ושוקל היטב את המענה בטרם ישמיע אותו.
עצה זו חשובה מאוד להתנהלותנו כשופטים ויש לה חיבור יפה לפרק א' בספר דברים שלכבוד פתיחת הקריאה בו התכנסנו היום. בפרק זה מתאר משה את הקמת מערכת המשפט של עם ישראל והוא חוזר בהקשר זה שלוש פעמים על השורש ש.מ.ע. באומרו:
וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ: לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו:
5 אין מדובר בשמיעה טכנית כי אם בשמיעה שיש עמה קשב והאזנה לשני הצדדים.
ליכולת שיפוטית כזו התפלל שלמה המלך בעת שהאל הפקידו על עשיית משפט והוא ביקש מאלוהים "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין-טוֹב לְרָע".
6 ואילו על השופטים הנבהלים להשיב אומר הרמב"ם:
הגס ליבו בהוראה, וקופץ וחותך הדין קודם שיחקרהו בינו לבין עצמו עד שיהיה ברור לו כשמש - הרי זה שוטה ורשע וגס רוח. כך צוו חכמים ואמרו: היו מתונים בדין.
7 מתינות זו, הראויה לשופט בשבתו לדין, ראויה היא לכולנו כבני אדם, שלא להזדרז ולשפוט את הזולת בלא להכיר את העובדות כולן.
העצה הרביעית למשוחח החכם היא להיות שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה. מצב של מחלוקת מצריך דיון לגופו של עניין. וגם כאשר השאלות העולות הן נוקבות ומורכבות נדרשת תשובה כהלכה.
אם נבחן עצה זו במשקפיים של עולם המשפט ובדילמות שבפניהם ניצב השופט ניתן לחשוב על תיקים מורכבים אשר מרוב עצים ונייר לפעמים לא רואים את היער. אך גם בתיקים כאלה אם השופט יודע לשים את האצבע על השאלה העיקרית ולבור את המוץ מן הבר, דהיינו לשאול כעניין, חזקה עליו שידע גם להשיב כהלכה.
וכאן אנו מגיעים לעצה החמישית לפיה רצוי שהמתדיין יאמר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן. כלומר, רצוי שיארגן את המחשבות ויציג טיעון סדור ואנליטי ובכך יפשט את הדיון ויאפשר לנקות מן השולחן הסחות דעת שאינן רלוונטיות למחלוקת.
כשאנו אומרים "ראשון ראשון" ו"אחרון אחרון" אין הכוונה רק לסדר הכרונולוגי של הטענות אלא גם לסדר שלהן מבחינת חשיבותן ומבחינת המדרג הנורמטיבי והערכי שלהן.
כאשר שני צדדים למחלוקת טוענים שכל טענה שלהם חשובה מאין כמותה, כל סעיף הוא קריטי וכל ויתור הוא בלתי אפשרי, הסיכוי שיימצא פתרון למחלוקת הוא קלוש. לעומת זאת, כאשר צד למחלוקת מדרג לעצמו, קודם כל, מה ראשון ומה אחרון, מהי ציפור הנפש שלו, מהם הקווים האדומים שאותם אין הוא מוכן לחצות, זהו בסיס להידברות, למשא-ומתן ולמציאת פתרונות.
מניסיוני כשופטת בכל הערכאות לאורך כשלושים שנים, אוכל לומר כי כאשר הצדדים מגיעים להסדר פשרה בהליכים משפטיים זהו בדרך כלל פועל יוצא של נכונותם ליצור מדרג נורמטיבי וערכי של "ראשון ראשון ואחרון אחרון" מבחינתם, והנכונות הזו היא אשר סוללת לא אחת את הדרך לפתרונות יצירתיים של המחלוקת לטובת שני הצדדים.
חלק מגיבוש העמדות וקביעת סדרי העדיפויות כרוך כמובן באיסוף נתונים, וזוהי העצה השישית של המשנה במסכת אבות, עַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע אוֹמֵר: "לא שָׁמַעְתִּי". החולקים הנבונים יגבו את השיחה שלהם בעובדות ובנתונים מדויקים, ולא יפריחו סיסמאות או מידע בלתי מבוסס או מטעה.
ובהמשך לכך באה העצה השביעית והאחרונה לשיח חכמים: מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. עצה זו במובנה העמוק משמיעה לנו כי המודה על האמת הוא זה המסוגל להודות גם על האמת של זולתו ולהכיר בעמדתו כעמדה לגיטימית, אף שאין הוא אוחז בה בעצמו.
דוגמה מעוררת השראה של מי שיישמו עצה זו ניתן למצוא במסכת יבמות בנוגע להתנהלותם של בית הלל ובית שמאי אשר למרות המחלוקות החריפות בענייני הלכה שהיו ביניהם נאמר שם "לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר 'והאמת והשלום אֱהָבוּ"8. כלומר, הם השכילו לשמור על כללי המשחק ולקיים מחלוקת שהגדילה והאדירה את ההלכה אך המחלוקת הייתה תחומה לדיונים ההלכתיים ולתפיסות העולם של כל אחד מהבתים, מבלי שהביאה לפילוג ביניהם.
ולסיום - אני מאמינה כי אם נשכיל לאמץ ולו מעט מעצות חז"ל נוכל לזכות ביתרונות הרבים הנובעים מכוחה המעצים של המחלוקת תוך שמירת האחדות, האחווה והרעות בינינו.
