אם יש מי מהמתמודדים בבחירות שהצליח להחדיר אליהן משב של רוח רעננה,יותר מכל מועמד אחר, הריהו מנהיג "חוסן לישראל",
בני גנץ. שום מתמודד אחר מלבדו לא הצליח לשלהב ולרתק ציבור בוחרים, הצמא ונכסף למשהו חדש, שיגאל אותו משעמומון הבחירות הרגיל.
האמת חייבת להיאמר שהיתרון הזה שמור לבעליו לאו-דווקא בשל העובדה שמדובר במפלגה חדשה, שזה אך הגיחה לאוויר העולם. אחרי ככלות הכל יש עוד אחרות כמותה. אלא שהדברים אמורים בשלל רעיונות וגימיקים מתוחכמים ומשוכללים, ששום מנהיג של מפלגה אחרת לא השכיל להגות.
ציבור הבוחרים ישב עצור-נשימה לנוכח כל אלה, בעוד המלל המונוטוני של מפלגות אחרות נדחק, בסופו של דבר, לקרן זוית, מבלי לעורר התפעלות וסקרנות מיוחדת. אין זאת כי אם דבריו של גנץ הזניקו את מפלגתו לגבהים.
אבל סיפור הצלחתו של מנהיג "חוסן לישראל" אינו טמון רק במלל. לא פחות מכך הוא נעוץ בכישרון הבולט לבחור את המתמודדים הרצויים, הנמנים בהשקפותיהם הפוליטיות הן עם מפלגות הימין והן עם מפלגות השמאל.
שם הקוד להצלחה של גנץ הוא איזון. גנץ השכיל לצרף לשורותיו את אנשי בוגי יעלון, מימין, ואת אנשי השמאל במפה הפוליטית, ובהם רבים מאלה שהעדיפו לנטוש את מפלגותיהם הקודמות, ובהם העבודה ומרץ, לטובת "חוסן לישראל".
אין ספק שעבור לא מעט מהמצרפים לגנץ הדברים אמורים בהימור לשמו. אלא שלפחות על-פי הסקרים המחמיאים, זהו כנראה ההימור הנכון.
