כאשר הצטרפו אזרחים מערביים לדאעש בשיא כוחו של הארגון, הם ניתקו בשמחה את קשריהם עם ארצותיהם. אבל כאשר הארגון הובס, הם מתנהגים כעת כאילו היה רק תיירים באיזורי שלטונו: קנדי התלונן ששגרירות ארצו לא עמדה איתו בקשר, בריטית מבקשת לחזור למולדתה.

חברי דאעש אלו הם בעיה רצינית לארצותיהם, כותב אקונומיסט. למעלה מ-41,000 זרים יצאו לסוריה כדי להצטרף לארגון, ועד אמצע השנה שעברה חזרו 7,366 מהם לארצות מוצאם. אלפים נוספים נהרגו. ההערכה היא, שעוד 850 גברים וכמה אלפי נשים מוחזקים במחנות במזרח סוריה.

עד לאחרונה היו ארצותיהם מרוצות מאוד מהמצב: שיישארו שם. אבל אז באה החלטתו של דונלד טראמפ להוציא את הכוחות האמריקניים מסוריה, והכורדים השולטים באזור לא יוכלו להמשיך ולהחזיק בשבויים אלו. הפתרון של טראמפ: שיחזרו הביתה. וזו אכן הדרך הקלה ביותר, מעיר אקונומיסט: לגלגל את הבעיה על כתפיו של מישהו אחר.

אוסטרליה שללה בשנת 2015 את אזרחותם של מי שהצטרפו לדאעש, אך החוק הבינלאומי אוסר להפוך אדם לחסר אזרחות, ולכן החוק האוסטרלי חל רק על בעלי אזרחות כפולה. בריטניה התחבטה פחות: היא ביטלה השבוע את אזרחותה של שמינה בגום, אשר הצטרפה לדאעש בגיל העשרה, בנימוק שאביה הוא אזרח בנגלדש ולכן היא אינה זכאית לאזרחות בריטית. אבל אין זה הוגן שמדינות מערביות יזרקו את אזרחיהן/תושביהן על מדינות אחרות, טוען אקונומיסט.

לסעודיה יש גישה אחרת. בשנת 2004 היא הקימה "מרכז שיקום" לקיצונים מוסלמים – מתחם נעים ובו בריכת שחייה ותרפיה באמנות, עם ביקורי משפחות. אבל מדובר בפעולות יקרות, המצריכות יחס אישי ממושך מצד מורים ואנשי דת, ובמערב לא יאהבו אותן. צרפת הקימה מרכז דומה לפני שלוש שנים למתן טיפול בן עשרה חודשים, אך נאלצה לסגור אותו בשל מחאות השכנים.
קשה גם להוכיח שתוכניות כאלו אכן עובדות. סעודיה טוענת, כי פחות מ-20% מ-3,000 מקבלי הטיפול חזרו לדרך הג'יהאד – אבל זה אומר שהוא נכשל מאות פעמים.

מצד שני, קשה להעמיד לדין את החוזרים מדאעש. בארה"ב הורשעו שני חברי דאעש לשעבר, אך שלישי לא הועמד לדין בשל חוסר ראיות. גרמניה ניצבת בפני בעיה דומה: עדויות משדות הקרב אינן קבילות בבתי המשפט שלה, ולמסמכים שתפסו הכורדים אין שרשרת אחזקה שתאפשר להשתמש בהם כראיות. אוסטרליה הכריזה על-כניסה לאיזורים מסוימים כעבירה בפני עצמה – כלי יעיל, אבל הכרזה כזו נעשתה רק לגבי מוסול בעירק ולגבי רקה בסוריה; ולעיתים קשה להוכיח שהנאשמים אכן נכנסו לערים אלו. ואפילו אם הם מורשעים, יש בעיה בכליאתם; בתי הכלא במערב סובלים גם כך מהקצנה של האסירים, ולא צריך להוסיף שמן למדורה בדמות ג'יהאדיסטים לשעבר.

לנוכח בעיות אלו, ניתן להבין פוליטיקאים המנסים להתחמק מהם – כותב אקונומיסט: אם הפשעים בוצעו בחו"ל, גם השפיטה צריכה להיות שם. אבל המינהל הכורדי במזרח סוריה איננו מדינה ואין לו בתי משפט, ולכורדים יהיו בעיות הרבה יותר קשות לאחר הנסיגה האמריקנית – כיצד לשרוד מול סוריה מצד אחד ומול טורקיה מצד שני. אם הכורדים יגיעו להסכם עם בשאר אסד ויעבירו לו את אנשי דאעש לשעבר, ההיסטוריה מלמדת שיש סיכוי טוב שהם ישוחררו בתנאי שיעברו לצידו.

כל זה מותיר ברירה אחת: העברתם של אנשי דאעש לשעבר לכלא גוואנטנמו, לשם לא נוספו אסירים מאז 2008. ברק אובמה הבטיח לסגור אותו, ולמרות שלא עמד בכך – מספר האסירים צנח מ-242 בתחילת כהונתו ל-40 כיום. סביר להניח שהדמוקרטים בקונגרס יתנגדו להגדלה מחודשת של המספר.

טיפול באנשי דאעש לשעבר מצריך שילוב של משפטים, פיקוח ושיקום. אבל למשטרה אין משאבים והתביעה לא ששה לנהל משפטים כאלו בדלתיים פתוחות. אף פוליטיקאי מערבי אינו רוצה להיות אחראי להכנסתם הביתה של מי שעלולים להיות קיצונים מסוכנים, אבל הותרתם בסוריה או זריקתם למדינות בעולם השלישי אינן פותרות את הבעיה. זה גם יעביר מסר ולפיו למערב לא אכפת ממיליוני החיים שאותם ג'יהאדיסטים סייעו להרוס.