פסיכיאטר זוכה ממעשים מגונים במטופל

בית המשפט המחוזי בחיפה זיכה (ב', 4.6.07) מחמת הספק את הפסיכיאטר ד"ר מרסלו שפיץ מביצוע מעשים מגונים במטופל בן 15. זיכויו על דעת שני שופטי רוב, השופט נאמן והשופט שפירא, למול דעתו החולקת של השופט שיף.

ד"ר שפיץ הואשם במעשים מגונים בתקופה שבה שימש כמנהל מחלקת הדרכת הילד בביה"ח בנהריה וכן כיועץ בקופת חולים מכבי במרפאה המרחבית לבריאות הנפש בצ'ק פוסט בחיפה. כמו כן ניהל קליניקה פרטית בביתו. הנער הגיע לטיפולו של ד"ר שפיץ בחודש יולי 1999, עקב משבר בו היה מצוי. המעשים המיניים אשר יוחסו לד"ר שפיץ בכתב האישום, בוצעו על ידו כנטען ב"קליניקה הפרטית, במרפאה המרחבית ובאשפוז במחלקתו בביה"ח נהריה". ד"ר שפיץ כפר באמצעות באי כוחו עוה"ד גלעד משה ואודי גנון, בכל המעשים המיניים שיוחסו לו בכתב האישום.

העדויות היו אמינות

השופטים ציינו כי התקשו בהחלטה לנוכח העובדה כי עדויות שני הצדדים, הפסיכיאטר וגם הנער המתלונן, היו אמינות. שופט הרוב, השופט נאמן העלה בהחלטה את הספקות שהתעוררו בו לנוכח תיאור הפרשה. בין היתר ציין כי נראה היה לו חסר סבירות שד"ר שפיץ יעשה המעשים בלי לחשוש מכך שהמתלונן יספר עליהם לאמו. עוד כתב השופט כי התעוררו בו ספיקות לנוכח העובדה שמדובר במתלונן שהיה מעורער בנפשו בעת שהמעשים נעשו, לפי הנטען בכתב האישום, "גם אם 'ערעור' זה לא הגיע לכדי מחשבות שווא". ספק נוסף, היתה האפשרות "שאולי בכל זאת צודקים מומחי ההגנה אשר סוברים כי המתלונן כן סבל ממחשבות שווא ועוד. כן ציין כי התרשם מעדות ד"ר שפיץ כאמינה ואין הדבר סותר את העובדה כי גם המתלונן מאמין באמיתות דבריו".

השופט נאמן הוסיף כי התעורר בקרבו גם חשד כי טענות הנער באו על-רקע מצוקתו לנוכח אשפוזו בכפיה בבית החולים ורצונו להשתחרר. "אנו יודעים, ואין על כך כל מחלוקת, שהמתלונן לא רצה בשום פנים לשהות בביה"ח באשפוז מלא, הוא ביטא זאת בבכי מר. בעימות הוא אומר בהקשר לכך את הדברים הבאים: 'הרגשתי נורא בבי"ח. נורא סבלתי שם מהתחושות חזק יותר מאשר בבית. הלכתי במסדרונות האלו והיו לי דמעות בעיניים כי סבלתי'.

השופט שפירא, אשר זיכה גם הוא את ד"ר שפיץ, כתב כי "לא שוכנע במידה מספקת שגרסתו של הפסיכיאטר, הגם שאינה אמת, היא עדות שיסודה בשקר יזום ומכוון. משכך הם פני הדברים, לא ניתן לראות
בגרסתו 'שקר' בהתאם לכך אם מוכח שהסבריו אינם אמת אין בכך, כשלעצמו כדי לסייע לגרסת הנער המתלונן". שפירא הוסיף כי
"החובה להוכיח אשמה פלילית של נאשם מעבר לספק סביר היא דרישה בעלת אופי חוקתי".

עדות המתלונן צריכה להיבחן בזהירות על-רקע היותה עדותו של אדם שמעיד על אירועים כפי שפירש אותם בעת היותו נתון במשבר פסיכוטי, כתב עוד השופט שפירא. "עדותו אינה נתמכת בראיות חיצוניות מספיקות שיש בהן כד לחזק את העדות. ניתן ליתן הסברים לגרסתו של הפסיכיאטר שמתישבים עם חומר הראיות ומובילים למסקנה שונה מזו שעל בסיסה הוגש כתב האישום, הכל כפי שפירט בהרחבה בחוות דעתו חברי השופט נאמן. התנהגותו של הפסיכיאטר במועדים בהם ביצע, על-פי הנטען, את העבירות, אינה מצביעה כראיה חיצונית על מעשי העבירה. המפגשים עם המתלונן היו בחדרו שבבית החולים שלא היה נעול. האם המתינה מחוץ לחדר, הייתה אפשרות ממשית כי במהלך הטיפולים יכנסו מי מעובדי המחלקה אל החדר. הפסיכיאטר לא נקט שום פעולה למנוע אפשרויות אלו. על זאת יש להוסיף כי אין בעדויות המתלונן עצמו כדי להצביע על תגובות פיזיולוגיות שלו המצביעות על היותו נתון במתח או ריגוש מיני. אין גם בעדות האם, שכאמור נכחה בחדר הסמוך לחדר הטיפולים, כי הבחינה מיד בתום הטיפולים
כי בנה או הפסיכיאטר נראים כמי שהיו נתונים זמן קצר קודם לכן למתח או ריגוש מיני. בנסיבות אלו, וגם אם הסבריו של הפסיכיאטר עצמו למניעי המתלונן אינם מתישבים עם מכלול הראיות, וגם כאשר המתלונן עשה רושם אמין עלי ועל חברי, אין בכך כדי להפריך את הספק במידה הנדרשת. אין במכלול הראיות הנסיבתיות כדי לחזק את עדות המתלונן באופן המפריך כל ספק סביר. כל זאת בשים לב להיותה של הוכחת אישום ברמה שמעבר לספק סביר דרישה בעלת אופי ומשקל חוקתי. לא אקבע במסגרת הכרעת דין זו כי ד"ר שפיץ לא ביצע את המעשים המיוחסים לו. עם זאת סבור אני כי בנסיבות אלו עלינו לקבוע שאשמתו לא הוכחה במידה הנדרשת מעבר לספק הסביר. בהתאם, מצטרף אני לתוצאה אליה מגיע חברי השופט נאמן, לפיה הוא יזוכה ולו מחמת הספק".

בדעת מיעוט, סבר השופט שיף כי יש להרשיע את ד"ר שפיץ. הוא כתב כי "ניכר היה במתלונן (הנער) כי הוא אומר את שהוא מאמין כי הרגיש וראה וכי לא עיוות את המציאות בתלונותיו. הוא הוסיף כי מכל חומר הראיות (עדויות המשטרה, עדויות המומחים , הטפול התרופתי והפסיכולוגי שקבל המתלונן וחוו"ד פרופ' טיאנו), עולה מפורשות כי "המתלונן לא היה שרוי, בעת טיפולו ע"י הנאשם, במצב פסיכוטי או במצב פסיכוטי חולף ולפיכך לא לקה במחשבות שווא וכי גם הנאשם לא סבור היה כך בעת שטפל בו".

במקרה זה לא מתעורר ספק סביר שיש בו כדי להביא לזיכוי הפסיכיאטר, כתב שיף והוסיף כי לאור מסקנתו ש"יש ליתן אמון מלא בגרסת המתלונן ובעדות אמו ובהתחשב בקביעותיו כי אין מדובר במחשבת שווא, בהעתקה או בעיוות והחרפה, היה קובע כי הנאשם ביצע המעשים המגונים המיוחסים לו בכתב האישום ולפיכך מן הדין להרשיעו במיוחס לו בכתב האישום".

השופטים התייחסו בסוף דבריהם לתופעה אליה התוודעו במהלך המשפט. לדבריהם קיים "נוהג פסול", כלשונם, לפיו בבתי חולים בצפון "נרשמות אבחנות רפואיות שאינן תואמות את המציאות מתוך שיקולים שאינם קשורים למצבו הנפשי של המטופל. כך, בבית החולים בטירת הכרמל נרשמו אבחנות בלתי נכונות על-מנת לאפשר מתן תרופה מסויימת וכן על-מנת לגרום לפיקוח רפואי על המטופל לאחר שחרורו מבית החולים. בבית החולים נהריה, הנהיג הפסיכיאטר נוהג לפיו 'ממותנות' אבחנות רפואיות מסויימות, של נערים על-מנת שלא לפגוע בעתידם ובפרט באפשרות גיוסם ושיבוצם בצה"ל. נראה לנו כי הנוגעים בדבר במשרד הבריאות צריכים להדרש לסוגיה על-מנת להפסיק נוהל פסול זה. רישומים רפואיים בבתי חולים כמו גם במרפאות חייבים לשקף את מצבם הבריאותי והנפשי של המטופלים ואל לו לרופא המטפל לשקול שיקולים בעת שהוא רושם אבחנות".